הודעה מוקדמת בחוזה הפצה

אחד ממוקדי הסכסוך הגדולים והנפוצים ביותר במערכת היחסים שבין ספק למפיץ נוגע לתקופת ההודעה המוקדמת ואופן חישוב דמי הודעה מוקדמת. ויכוח זה פורץ בדרך כלל עת מצויים הצדדים בסיומה של ההתקשרות המסחרית ביניהם ולא נערך הסכם בכתב הקובע תקופה זו מראש.

הדבר מורכב עוד יותר מאחר ופסיקת בתי המשפט בתחום זה אינה חד משמעית ומותירה מרחב של תמרון. החוק הישראלי אינו כולל התייחסות להודעה זו שכן הוא אינו מסדיר באופן מסודר יחסי יצרן – מפיץ. כך, ניתנת לא פעם הודעה "מעכשיו לעכשיו, או מבלי שניתן פרק זמן סביר וריאלי העושה צדק עם המפיץ.

בהעדר חקיקה המסדירה נושא זה בענף בו עסקינן, כאמור, נגזרת  חובה זו מן ההלכה הפסוקה בבתי המשפט.

בפסיקה נתגלעו לא מעט מחלוקות סביב העניין אך בתמצית ניתן לומר כי תכליתו של מוסד ההודעה המוקדמת היא בעיקרה שניים:

א. לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו ולהפיק רווח הנובע מפעולותיו להחדרת המוצר לשוק.

ב. לארגן את עסקיו לקראת סיום ההסכם ולמצוא חלופה עסקית הולמת לספק המפר.

בהקשר של חוזה הפצה בלעדי, משמעות הדברים היא שהיצרן חייב להביא בחשבון, בעת ביטול ההסכם וקביעת תקופת ההודעה המוקדמת, את הציפייה הלגיטימית של המפיץ להשיב לעצמו את ההשקעות שהשקיע בקידום מוצרי הספק ולכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מן החוזה ולקטוף את פירות השקעתו ומאמציו, ולו באופן חלקי, ולהתארגן למציאת עסק אחר במקום זה שבוטל. (ראה תא (ת"א) 1902/08 דנשר בע"מ נ' Banketbakerij Merba B.V).

בית המשפט הביע לא אחת אי נוחות רבתי מהתופעה שבה יצרנים מחליטים כרעם ביום בהיר לסיים יחסיהם העסקיים עם המפיץ באופן שכזה, ובהלכה יסודית ומכוננת מפי כב' הנשיא (בדימוס), הש' ברק, המכונה הלכת זוהר[1]  נקבע ערב רב של קריטריונים לקביעת פרק זמן סביר וראוי של הודעה מוקדמת, כשהעיקריים שבהם לוקחים בחשבון: משך ההתקשרות בין הצדדים והיקף השקעותיו של המפיץ בהקמת מערך השיווק.

שיקולים נוספים שנקבעו הם: שיעור הרווחים שהמפיץ הספיק להפיק עד להודעה המוקדמת; גודל שוק הלקוחות שבו הופץ המוצר; מידת הבלעדיות שהתקיימו בין הצדדים; מידת יציבות היחסים בין המפיץ לספק; מידת מורכבות המוצר וכן מידת התחרות ביחס למוצר שביסוד הסכם ההפצה וכו'.  חשוב להבהיר בעניין זה כי מדובר ברשימה שאיננה סגורה.

בקובעו שיקולים אלו, נראה שבית המשפט העליון דאז (1986) ביקש לכונן הלכה מחייבת שתגדיר מחדש את היחסים המסחריים בין הספק למפיץ ולחזק בקרב מגזרים אלו את ההגנה על מערך הציפיות הלגיטימיות האחד את משנהו וכתשתית נורמטיבית לכינונם של יחסים מסחריים נוספים (כדוגמת החקיקה שנעשתה ביחסי הסוכנות המסחרית[2]).

אנו סבורים שבמסגרת הסדרה חקיקתית של יחסי ההפצה, שתיעשה בתקווה בעתיד, ראוי שתיקבע במפורש תקופת ההודעה המוקדמת ואורכה, כמקובל במדינות רבות אך כל זאת באופן מדורג.

הדרגתיות זו אקוטית מאחר והיא מתיישבת עם התכלית לאפשר למפיץ כאמור להתארגן לקראת סיום ההסכם שהיא כאמור גם התכלית הראויה במתן ההודעה המוקדמת.

עוד נציין כי לטעמנו ראוי שתקופת ההודעה המוקדמת, יהא משכה אשר יהא, תהא כזו שניתן להתנות עליה, היינו לצדדים יתאפשר להביא ראיות הסותרות את משך ההודעה שנקבעה בהתאם לנסיבות ההתקשרות. בכך לא יירתעו הצדדים מלהיקשר מלכתחילה בהסכמי הפצה ומבלי מסגרת כופה ו/או מחייבת כלשהי ולעניין זה השלכות חברתיות וכלכליות הרות גורל.

יש לזכור כי במשפט הישראלי ובחיי מסחר תקינים כיבוד חופש החוזים ואומד דעתם של הצדדים הוא עקרון יסוד.

[1] ע"א 442/85, משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ

[2] חוק חוזה סוכנות, התשע"ב-2012 (סוכן מסחרי וספק).