האם פטור מסדרי הדין ודיני ראיות בהסכם בוררות מונע את יישומם?

האם פטור מסדרי הדין ודיני ראיות בהסכם בוררות מונע את יישומם?

ביהמ"ש העליון נתבקש על ידי המבקש, אברהם מצנר (להלן- "מצנר") ליתן רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי אשר אישר פסק בוררות שניתן כפסק דין.

טענתו של מצנר בפני ביהמ"ש העליון היתה כי לפי הסכם הבוררות היה מחויב הבורר לפסוק לפי הדין המהותי בעוד שהיה פטור מדיני הראיות ומסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט. ואולם, הבורר יישם בכל זאת את דיני הראיות ובכך פעל בניגוד להסכם הבוררות. לראיה, מצנר טוען שהבורר החיל את כלל הראיה הטובה ביותר וכפועל יוצא סרב לתת משקל לתמלילי השיחות אותם הציג המבקש. הבורר קבע כי על המבקש היה להשמיע את הקלטות במקור בעוד הוא נמנע מלהשמיען והסתפק בהגשת התמלילים בלבד. כן טען מצנר כי שגה הבורר כאשר בחן את הוכחת התביעה לנוכח הנטל הנדרש במשפט פלילי – "מעבר לספק סביר", בעוד מדובר במקרה דנן במשפט אזרחי.

ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של מצנר לביטול הפסק, וכך עשה גם בימ"ש העליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה. כב' השופט העליון, י. דנציגר קובע כי משהסכם הבוררות פטר את הבורר מ"להיצמד" לסדרי הדין והראיות הנהוגים בבית המשפט, אין בכך משום כדי למנוע מן הבוררות מליישמם, לפי שיקול דעתו, אם יחפוץ בכך.

בנוסף, קבע ביהמ"ש הנכבד, כפי שקבע רבות, כי אינו יושב כערכאת ערעור היורדת לשורש שיקול דעתו של הבורר ומטעם זה יש לדחות את הטענות לפיהן, יישם הבורר את הדין המהותי באופן מטעה.

טענות המבקש כי יש לבטל את פסק הבוררות מאחר והוא נוגד את תקנת הציבור כמו גם בקשתו לייחס לבוררות משוא פנים נדחו גם כן. זאת, הן משום שתוצאת הבוררות רלבנטית ליחסים בין הצדדים בלבד והן משום שלא הוכחה כל אפשרות ממשית של קיומו של משוא פנים. מעבר לכך, הקשרים החברתיים הבלעתי ישירים או בפעילות בלשכת עורכי הדין אינם מצדיקים זאת.

(ראה רע"א 10570/08 אברהם מצנר נ' יעקב פלינט ואח' בפני כבוד השופט י' דנציגר, ניתן

ביום 3.3.09)

על פסק הדין, עו"ד דניאל ארנסט

תכונה מקובלת של הליך הבוררות היא הפטור מכללי הראיות וסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט. ראוי לתת את הדעת כי עת הסכימו הצדדים לפטור את הבורר מכללים אלו לא נעלמו הכללים לחלוטין אלא יש לבורר שיקול דעת להתחשב גם בהם מתוך מטרתו להגיע לתוצאה צודקת המבוססת על האמת האוביקטיבית. הסכמת הצדדים קובעת בד"כ את גבולות הבוררות, אך אל לה למנוע עשיית צדק. בכל מקרה בורר יודיע לצדדים מראש כיצד ינהג על מנת לתת להם הזדמנות לשכנע אותו בעמדותיהם בהסתמך על כללי הדיון והראיות אותם צפוי הוא ליישם, ובעיקר כדי לבסס את הכרעת הבוררות על כללים שדרך יישומם מוסכמת וברורה. אין למנוע מן הבורר יישום חלקי, תוך הפעלת שיקול דעת ראוי. בשולי הדברים ראוי לציין כי מדיניות בית המשפט בדחיית ניסיונות "למצוא" רבב בהתנהלות הבורר, אחר מתן פסק הבוררות, ראויה. למרבה הצער, יתכן כי התנהלות זו משקפת את התוצאה של העדר אפשרות ערעור בהליכי בוררות שאינם מאפשרים זאת ויש לקוות כי תיקון מס' 2 לחוק הבוררות ייתר גישה זו בעתיד.