רעא 630/06 סברילון בע"מ נ' CITRIX SYSTEMS INC

בקשת רשות ערעור בפני כבוד השופטת א' פרוקצ'יה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בהליך א' 405/00, בש"א 9028/04, מיום 1.12.05 שניתן על ידי כב' השופטת ר' רונן.

רעא 630/06 סברילון בע"מ נ' CITRIX SYSTEMS INC

בפני:

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

המבקשות:

1. סברילון בע"מ

 

2. איי.אן.סי. רשתות תקשורת מתקדמת בע"מ

נ ג ד

המשיבה:

CITRIX SYSTEMS INC

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בהליך א' 405/00, בש"א 9028/04, מיום 1.12.05 שניתן על ידי כב' השופטת ר' רונן.

עובדות:

עיקרו של הסכסוך נוגע להפצתם של מוצרי סיטריקס בישראל. המבקשת 1 (להלן: סברילון) ומבקשת 2 (להלן: A.N.C) תבעו את סיטריקס על הפרת התחייבותה של סיטריקס כלפי סברילון לפיה A.N.C תשמש מפיצה בלעדית של מוצריה של סיטריקס בישראל למשך 24 חודשים, ודרשו את אכיפתה של הסכמה זו. בין סיטריקס לבין A.N.C. קיים חוזה הפצה משנת 1997 לפיו A.N.C. תפיץ את מוצרי סיטריקס בישראל (להלן: הסכם ההפצה). בהסכם זה כלולה תניית בוררות שהפעלתה בבוררות בפלורידה, ארה"ב.

התביעות שהוגשו על ידי המבקשות מתבססות על טענתן בדבר קיומו של הסכם בעל פה, מאוחר להסכם ההפצה, שנקשר, לטענתן, בשנת 2000, ובו התחייבה סיטריקס כלפי סברילון כי A.N.C. תשמש מפיצה בלעדית של מוצרי סיטריקס בישראל במשך 24 חודשים תמורת השקעה הונית של סברילון ב-A.N.C. (להלן: הסכם הבלעדיות). סיטריקס חולקת על קיומו של הסכם זה, שהוא העומד ביסוד התובענות האזרחיות נשוא הליך זה.

סיטריקס טוענת כי יש לעכב את ההליכים בתובענות המאוחדות, ולהעבירן לדיון בבוררות בפלורידה מאחר שבין הצדדים קיים הסכם הכולל תניית בוררות שיש לכבדה.

ביהמ"ש המחוזי קבע:

תחילה דן בשאלה האם קיימת תניית בוררות מחייבת בין כל הצדדים להליך. בעניין זה נפסק, כי אין חולק בדבר קיומו של הסכם ההפצה מ-1997 בין סיטריקס לבין A.N.C., הכולל תניית בוררות. אשר להסכם הבלעדיות משנת 2000, מדובר, לטענת המבקשות, בהסכם בעל פה שנקשר בין סיטריקס לבין סברילון. סיטריקס אמנם כופרת בקיום הסכם זה, אך בכל מקרה, לעמדת המבקשות זהו הסכם להארכת תוקפו של הסכם ההפצה, ולשינויו בפרטים מסוימים. הארכת תוקפו של הסכם ההפצה מביא מאליו להארכת תוקפה של תניית הבוררות הכלולה בו, ולהטמעתה בהסכם הבלעדיות. לפיכך, קובע בית המשפט, ככל שעניינו של הסכסוך הוא הסכם הבלעדיות, הרי שתניית הבוררות היא חלק מהסכם זה, משהוא מייבא אל תוכו את תנאי הסכם ההפצה.

עוד קבע, כי סברילון הינה צד לתניית הבוררות, אף שלא היתה צד להסכם ההפצה שנערך בין סיטריקס לבין A.N.C.. הסכם הבלעדיות הוא הסכם שלטענת המבקשות, סברילון התקשרה בו עם סיטריקס בעבור ולטובת A.N.C.. לטענת סברילון, אלמלא הוסכם על בלעדיות בהסכם הבלעדיות היא לא היתה משקיעה ב-A.N.C., ומכאן הנזק שהיא טוענת לו. הסכם הבלעדיות נועד לטובתה של A.N.C. ביחסיה עם סיטריקס, וכן לטובתה של סברילון, אשר רכשה שליטה ב- A.N.C., ומחזיקה ב- 80% ממניותיה. לפיכך, יש לראות את סברילון כמי שהתקשרה עם סיטריקס בהסכם הבלעדיות ביחס לזכויותיה של A.N.C., ולצורך קידום ענייניה כחברה הנשלטת על ידה. לאור זאת, יש לראות את שתי החברות – סברילון ו-A.N.C. – כבעלות אינטרס מאוחד. קיימת זהות אינטרסים בין שתי החברות – השולטת והנשלטת, ובנסיבות אלה שתי החברות כפופות לתניית הבוררות.

בית המשפט אף דן בסעיף 6 לחוק הבוררותובהיקף שיקול הדעת השיפוטי הניתן על פיו לעכב הליכים שיפוטיים לצורך העברה לבוררות. בהסתמכו על ההלכה שנפסקה בענין רע"א 4716/04Hotels.com נ' זוז תיירות בע"מ ([פורסם בנבו] 7.9.2005) (להלן: פרשת Hotels), קבע בית המשפט כי, ככלל, לא מסור שיקול דעת לבית המשפט בענין עיכוב הליכים על פי האמנה, ועליו לפעול על פי תנאי האמנה. אין מקום להתייחס לשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בעיכוב הליכים רגיל על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, למעט במקרים חריגים אליהם מתייחס בית המשפט בפרשת Hotels. נפסק, כי לא היה חוסר תום לב בבקשת סיטריקס לעיכוב הליכים. כן נפסק, כי אין מקום להתייחס לטענה בדבר האיחור שבבקשת עיכוב הליכים בבוררות שחלה עליה האמנה, ולטענה זו אין רלבנטיות בהליך העיכוב על פי סעיף 6 לחוק הבוררות. יתר על כן, נפסק כי טענת עיכוב ההליכים לא הועלתה באיחור, שכן היא נטענה עוד בטרם הוגשו כתבי הגנה ותשובה, ועלתה גם במסגרת ההליכים הזמניים.

עוד נפסק, כי הסכמת סיטריקס להעברת הדיון מבית המשפט המחוזי בירושלים לתל-אביב אין פירושה ויתור המשיבה על דרישתה לקיים בוררות. כן דחה בית המשפט את הטענה כי סיטריקס לא הביעה נכונות לקיים את הבוררות. ראשית, הוא קבע כי במסגרת סעיף 6 לחוק הבוררות, הדרישה בדבר הבעת נכונות לקיים את הבוררות אינה רלבנטית, ואין גם לומר כי סיטריקס פעלה בחוסר תום לב לענין זה. כן עלה מן הראיות שסיטריקס הסכימה לבוררות עוד בשנת 2000. גם הטענה בדבר פיצול ההליכים אינה ישימה לעיכוב הליכים על פי סעיף 6 לחוק. לאור כל אלה, נתקבלה בקשת סיטריקס לעכב את ההליכים בינה לבין המבקשות.

המבקשות חוזרות וטוענות כי מחומר הראיות עולה באופן ברור כי הסכם הבלעדיות הוא הסכם נפרד ושונה מהסכם ההפצה, הן בנושאו (בלעדיות להבדיל מהפצה) והן בצדדים לו (סברילון להבדיל מ- A.N.C). כמו כן, אין לראות את שני ההסכמים כמשולבים זה בזה. לפיכך, תניית הבוררות, המצויה רק בהסכם ההפצה, אינה רלבנטית להסכם הבלעדיות, ואינה חלה על הצדדים לו. בהקשר זה, הגישו המבקשות בקשה להתיר הגשת ראיות נוספות – תצהיר בא-כוחה לשעבר של סברילון, שנכח במפגש שבו סוכמו תנאי הסכם הבלעדיות, התומך בטענה כי ההסכמים הם נפרדים, וכן נתבקש להגיש אסמכתאות משפטיות. סיטריקס התנגדה לבקשה זו. בהקשר זה, התיר ביהמ"ש את הגשת האסמכתאות המשפטיות, אולם לא את הראייה החדשה. שאלת קיומו של הסכם הבלעדיות עמדה במחלוקת בערכאה קמא, ולא הייתה כל מניעה להגשת התצהיר במסגרת זו. עם זאת, מהנימוקים שיפורטו בהמשך, קבע ביהמ"ש כי גם אילו קיבל ראייה זו, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות הליך זה.

כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררותאינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות. כך ככלל, וכך בפרט, כאשר עניינה של ההחלטה הינו עיכוב ההליכים המשפטיים בשל קיומו של הסכם בוררות. בעניין זה, רק במקרים נדירים עשויה ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה (רע"א 4882/96נאסר נ' ספרא ([פורסם בנבו], 6.3.1997);רע"א 1860/02חברת מלונות דן בע"מ נ' Industrial Construction of Doors ([פורסם בנבו], 26.5.2002); ע"א 550/75 מורלי נ' בגון, פ"ד ל(2) 390 (1976)). ניתן להוסיף ולומר, כי הביקורת הערעורית מצומצמת עוד יותר כאשר מדובר בענין של עיכוב הליכים על פי סעיף 6 לחוק הבוררות, החל במקום שעל תניית הבוררות חלה אמנה בינלאומית, שאז מצטמצם עוד יותר שיקול הדעת השיפוטי לסרב לבקשת העיכוב. בענייננו, בקשת המבקשות אינה נופלת לגדר אותם מקרים נדירים, החורגים מעניינם המוגדר של הצדדים, או היוצרים עיוות דין בולט, שעשויים היו להצדיק מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט. בעניינו, בקשת רשות הערעור אינה נשענת על יסוד מוצק.

המבקשים טוענים אמנם כי הסכם הבלעדיות הוא הסכם שונה ונפרד מהסכם ההפצה הן מבחינת הצדדים לו והן מבחינת נושאיו. אולם קביעתו של בית המשפט המחוזי במישור העובדתי, שנתקבלה לאחר שמיעת ראיות, לרבות חקירת המצהירים מטעם הצדדים, היא שונה. הוא קובע, כי ככל שהסכם הבלעדיות קיים על פי גרסת המבקשות, הוא מהווה חלק מהסכם ההפצה. כמו כן, הוא קובע כי יש לראות את A.N.C. ואת סברילון כתאגידים הפועלים יחדיו באינטרסים משותפים כאשר סברילון בהסכם הבלעדיות פועלת מטעמה ולקידום עניינה של A.N.C.. A.N.C. היא צד להסכם ההפצה הכולל את תניית הבוררות. במבנה הסכמי זה, סברילון הכפיפה עצמה, למעשה, למערכת ההסכמית הכוללת ובכלל זה, לתניית הבוררות שבין ANC לסיטריקס בהסכם ההפצה. על פי מבנה זה, שני ההסכמים שלובים זה בזה, והצדדים בשני ההסכמים הם הצדדים השותפים למערכת ההסכמית המשולבת. תניית הבוררות חלה, אפוא, על כל הצדדים להסכמים המשולבים. ראייה זו, המתבססת על ניתוח עובדתי ומשפטי של המערכת החוזית הנטענת בין הצדדים, אינה מצדיקה התערבות שיפוטית.

אין מקום להתערב גם במסקנת בית המשפט קמא בענין תחולת סעיף 6 לחוק הבוררותעל ענייננו, ובדבר העדר עילה שיפוטית למנוע עיכוב הליכים במקרה זה.

בענייננו חלה אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958. על פי סעיף 2(3) לאמנה זו, על בית המשפט להפנות את הצדדים לבוררות במידה שאחד הצדדים להסכם הבוררות מבקש זאת, זולת אם מתקיים אחד משלושה החריגים הבאים: ההסכם בטל ומבוטל; ההסכם משולל כוח פעולה; או ההסכם אינו בר ביצוע.

בפרשת Hotels, עמד בית המשפט (כב' השופט א' גרוניס) בהרחבה על פרשנותו של סעיף 6 לחוק הבוררות, ועל הכללים בדבר עיכוב הליכים על-פיו בבוררות שחלה עליה אמנה בינלאומית. כן עמד על היחס בינו לבין סעיף 5 לחוק, הדן בעיכוב הליכים בבוררות מקומית רגילה. שם נפסק, כי הטעם המרכזי העומד ביסוד סעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק, הדן בעיכוב הליכים על פי האמנה, הינו קידום הוודאות המשפטית ביחס להסכמי בוררות בינלאומיים, על רקע החשש לפיו ערכאות שיפוטיות במדינות השונות ייטו להעדיף את האינטרסים של בעל הדין המקומי ויימנעו מכיבוד הסכמי בוררות בינלאומיים, המורים על קיום בוררות במדינה זרה. על רקע זה, קובעת האמנה מסגרת צרה ביותר של שיקול דעת לבית המשפט המקומי לסרב לבקשת עיכוב הליכים לצורך העברת הענין לבוררות.

מפרשנות זו עולה כי מרחב שיקול הדעת השיפוטי, המצומצם בלאו הכי בענין עיכוב הליכים בבוררות רגילה על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, צר עוד יותר כאשר חלה על הסכם הבוררות אמנת ניו-יורק, וכאשר הוא נשלט על ידי סעיף 6 לחוק הבוררות. עניין הנדון בבית משפט, שחל עליו הסכם בוררות הכפוף לאמנה, יועבר, אפוא, לבוררות, למעט בהתקיים אחד משלושת החריגים המוגדרים באמנה, דהיינו: ההסכם בטל ומבוטל, או שההסכם משולל כוח פעולה, או שהוא אינו בר ביצוע. אמנם, כפי שהובהר בעניין Hotels, ניתן להניח כי ייתכנו מקרים יוצאי דופן בהם רשאי יהיה בית המשפט בישראל להימנע מעיכוב הליכים, גם אם לא התקיים אחד משלושת החריגים האמורים. אולם נוכח תכליתה של אמנת ניו-יורק, והוראות חוק הבוררות, הדבר יתרחש במקרים נדירים בלבד.

שאלת היחס המדויק בין הוראות סעיף 5 להוראות סעיף 6 לחוק הבוררותטרם לובנה באופן ממצה. סעיף 6 בנוסחו מפנה את בית המשפט במפורש לסמכויות הנתונות לו בסעיף 5 גם כשהוא דן בבוררות על פי אמנה בינלאומית, תוך שהוא מורה, בה בעת, על כפיפותו של בית המשפט להוראות האמנה החלה בנושא עיכוב ההליכים. האם משמעות הדבר היא כי לצורך סעיף 6 כאמור אין כל נפקות לתנאים לעיכוב הליכים המפורטים בסעיף 5 לצורך בוררות רגילה, או שמא יש להם מקום אך תוך "כפיפות להוראות האמנה", ואם כך – מה משמעות הדבר. לשאלות אלה טרם ניתנה תשובה נחרצת.

בעניין רע"א 8024/06Dolphine Maritime Ltd. נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ ([פורסם בנבו], 28.5.2007), עלתה שאלת היחס בין סעיף 5(ב) לחוק הבוררותלבין בקשת עיכוב הליכים בבוררות שחלה עליה אמנה בינלאומית והיא נדונה על פי סעיף 6 לחוק הבוררות. אין לשלול את האפשרות כי איחור בהעלאת טענת הבוררות יכול שיצדיק בנסיבות נדירות הימנעות מעיכוב הליכים, גם כאשר אמנת ניו-יורק חלה על הסכם הבוררות. אולם זאת – ובהתאמה להלכת Hotels – בנסיבות חריגות ויוצאות דופן בלבד, כגון שמדובר במהלך דיוני הגובל בחוסר תום לב, בפגיעה ממשית בבעל הדין שכנגד, או בסטייה מהותית מכללי דיון בסיסיים היורדת לשורש תקינותו של ההליך השיפוטי.

בעניין רע"א 1817/08טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ'Pronauron Biotechnologies, Inc. ([פורסם בנבו], 11.10.2009) הבעתי את העמדה כי גם כאשר מדובר בבוררות שחלה עליה אמנה בינלאומית, מקור הסמכות הנתון לבית המשפט בעיכוב הליכים נובע מסעיף 5, בכפוף להוראות האמנה. כפיפות זו אינה שוללת בהכרח את תחולתן של הוראות סעיף 5(ג) לחוק, המסמיך שלא לעכב הליכים מטעם מיוחד, אלא שבנסיבות בהן כפופה הבוררות לאמנה בינלאומית. "שיקול הדעת השיפוטי שלא לעכב הליכים מצומצם ביותר, לאור ההיבט הבינלאומי הנילווה לבוררות. בגדרו של שיקול דעת צר זה, עניינים היורדים לשורש תקנת הציבור בישראל, בין במישור המהותי ובין במישור הדיוני, עשויים להצדיק סירוב לעכב הליכים גם בבוררות הכפופה לאמנה בינלאומית"(שם, פסקה 6; ראו גם: בוררות בינלאומית ב-ICC– מורה נבוכים לפרקליט הישראלי (רונן סטי, עורך) 57 ואילך (2009)).

יש להניח, כי היחס המדויק בין סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררותבענין היקף שיקול הדעת של בית המשפט המתבקש לעכב הליכים בבוררות שחלה עליה אמנה בינלאומית עוד יבחן ויבורר בעתיד.

החלטת ביהמ"ש:

דין בקשת רשות הערעור להידחות. 546783 ניתנה בכ' בטבת תש"ע (6.1.2010).

 

צור קשר