צפירת הרגעה לבוררים

צפירת הרגעה לבוררים

 

עו"ד רונן סטי, חבר הנהלת בית הדין הבינ"ל לבוררות של ה – ICC בפריז (Member Alternate), יו"ר הועדה המחוזית לבוררות וגישור בלשכת עורכי הדין בישראל[1]

 

אם מישהו סבר כי פרשת ליברמן בה נוסחו כללי גילוי נאות והעדר ניגוד עניינים תביא למהפיכה בתחום ביטול פסקי הבוררות הרי טעות מונחת בפניו. ביום 13.12.11 הכריע כב' השופט רובינשטיין כי אין לבטל את פסק הבוררות שניתן בפרשת אלרוב נדל"ן והילטון ישראל ע"H הבורר ד"ר ישראל לשם. מדובר בסכסוך שפרץ בין הצדדים בנוגע לקיומם והפרתם של הסכמי ניהול מלון הממוקם ברחוב המלך דוד בירושלים במתחם ממילא שבבעלות אלרוב. פסק הבוררות במקרה זה, פרוש על פני 122 עמודים. הבורר הכריע בסופו של דבר כי אלרוב ביטלה את הסכמי הניהול וסילקה את הילטון מן המלון בניגוד לדין תוך הפרתם היסודית של הסכמים שונים. אלא שפסק הבוררות לא סיים את הסכסוך. משלא הסכימו הצדדים על קביעתה של ערכאת ערעור הרי במקום לתקוף טעויות בפסק, אם היו כאלה, נותרה רק דרך אחת והיא מציאת פגמים בניהול ההליך. ה"חיפוש" אחר מידע שכזה הוביל לטענה לביטול פסק הבוררות לאחר שנודע לאלרוב כי שותף במשרד הבורר ייצג בנק אמריקני שעמד בראש קונסורציום של מלווים אשר מימנו בעבור קרן אמריקנית את רכישת השליטה ברשת הילטון הבינלאומית. הייצוג שניתן על ידי משרד הבורר התמקד ברישום שעבודים בישראל, בין היתר, על נכסים ומניות של הילטון לשם הבטחת החוב של הקרן לאותו בנק. זה לא עזר. השופט רובינשטיין בחן את הטענה ב"גובה העיניים" תוך שהוא קובע שהקשר היה רחוק במקום בו ידוע שבכפר הגלובאלי של היום כבר ניתן לקשר בין כל שני אנשים אקראיים בעולם באמצעות מתווכים ספורים. הדברים האלה נכונים במיוחד "במדינה קטנה כמו ישראל בה יתכנו היכרויות רבות בין אישיות ובין עסקיות, ועל אחת כמה וכמה כאשר מעורבים משרדי עורכי דין גדולים המונים מאות עורכי דין וחברות עסקיות גדולות בעלות היקף פעילות רחב." לכן, גם אם על הבורר היה לגלות קשר אפשרי זה כעולה מפסק הדין שנתן השופט דנציגר בפרשת ליברמן שם נתבקשה העברת כב' הבורר, השופט בדימוס ישי לויט מתפקידו הרי באי הגילוי, אין כדי להעמיד עילה בדבר ביטול פסק הבוררות. הדברים האלה חשובים ביותר שכן בפסק הדין בפרשת ליברמן הורחבה חובת הגילוי עד כי נראה שמשרד עורכי דין ישראלי גדול לא יוכל להציע שרותי בוררות, אלא אם כן יקיים תחקיר של ממש לצדדים ולחברות קשורות ושלובות למיניהם. במקרים מסוימים אף רשלנות בורר יכולה להביא לתביעה כנגדו. לעומת זאת, בפרשת הילטון השמיע השופט רובינשטיין צפירת הרגעה וקבע כי הדברים ייבחנו לגופו של עניין תוך שמי שמבקש לבטל פסק בוררות לא יוכל להסתפק בהבאת מידע, אלא יצטרך גם להראות עיוות דין ולהוכיח באופן סביר דבר קיומו של משוא פנים. הגיע הזמן אם כן הזמן לשנות את נוסח סעיפי הבוררות בהסכמים מסחריים בהתאם.

מכאן יש להפיק שני לקחים נוספים: האחד, צדדים הרוצים ביקורת רצינית על פסק הבוררות חייבים לכלול ערכאת ערעור, בין אם בפני בורר ובין אם בפני בית המשפט ברשות לפי תיקון סמ' 2 לחוק הבוררות. השני, כדי למנוע אי הבנות ניתן להסכים בתחילת הבוררות על מתן הצהרה מטעם הבוררות ו/או הצדדים בדבר העדר ניגוד עניינים, אי תלות ועצמאות, דבר המקובל במוסדות בוררות מובילים כדוגמת בית הדין הבינ"ל של ה – ICC בפריז, לשכת המסחר הבינ"ל. כך, ניתן לחסוך אי הבנות מיותרות ולאפשר ביקורת ראויה על פסק הבוררות במקום על הבורר שמילא תפקידו כראוי.