"כבוד הבורר": אם יש ספק אין ספק

"כבוד הבורר": אם יש ספק – אין ספק

 

בית המשפט העליון ערך "חוק וסדר" בכל הנוגע לחובות הגילוי הנאות בהליך בוררות ופסלות בוררים. בפסק דין מקיף, על פני כ – 80 עמוד קובע מפיו של כבוד השופט ד"ר יורם דנציגר כי לא היה מקום להעביר את הבורר, כב' השופט בדימוס ישי לוי מתפקידו. מדובר בפרשה המהדהדת בעניין "עיזבון המנוח ג' ליברמן  ז"ל וחברת ארט – בי" שזכתה לחשיפה רבה.

ריבוי הניסיונות לביטול פסקי בוררות, העברת בוררים מתפקידם כמו בפרשת "אלי ארוך וכלל פיננסים" בטוחה, שם ניתן פסק בוררות על כ – 94 מיליון ₪, שחקו את מעמד "כבוד הבורר" אשר סיכן את מעמד מוסד הבוררות. לכן, לפסק הדין החדש חשיבות רבה.

בורר חייב בחובת גילוי מלאה של כל מידע שיש בו כדי להשפיע על הליך הבוררות והוא כולל את קשריו של הבורר או מי משותפיו למשרד (ככל שיש לו שותפים) או של מי מהמועסקים אצלו למי מהצדדים או לבאי כוחם או לנושא הבוררות. קשר עם הצדדים יכול שיהיה קשר משפחתי או קשר של קרבה ממשית אחרת או קשר עסקי עם אחד מהצדדים. חובה זו אף רחבה יותר במובן שכאשר אחד מהצדדים הינו תאגיד, כדוגמת חברה או עמותה נדרש הבורר לבדוק קשרים אפשריים עם בעלי המניות של החברה ונושאי המשרה בה, וכן קיומם של קשרים אלו בחברות בנות או חברות שלובות של חברה שהיא צד להליך הבוררות. בנוסף לכל אלו, על הבורר אף לגלות לבעלי הדין אם קיים חשש לניגוד עניינים בין ענייניו האישיים לבין הליך הבוררות.

אם עד היום לא היינו עדים לתביעות כנגד בוררים הרי שכב' השופט דנציגר קובע מפורשות כי ייתכן ובגין הפרת חובת הגילוי של הבורר כלפי הצדדים יהיה ניתן להגיש תביעת פיצויים נגד הבורר. זאת על יסוד סעיף 30 לחוק הבוררות הקובע כי הבורר חב חובת אמון לצדדים. יחד עם זאת, כאשר מדובר בהשמטת מידע שהיתה בתום לב או בהשמטת מידע זניח ופעוט לא ייזקף הדבר לחובת הבורר.

ניתן לומר כי הגדרת חובת הגילוי בדרך זו, מחייבת במערכת בדיקות רחבה ביותר. אם נקח לדוגמה עורך דין השותף במשרד עם עורכי דין רבים המתבקש לברור בסכסוך עסקי בין מספר צדדים הכולל חברות מובילות במשק הישראלי נמצא כי הבדיקה הנדרשת מקיפה ביותר. הוא נדרש למען הזהירות ועל מנת שלא לחטוא לחובת הגילוי, לבקשה מביכה להעברתו מתפקידו או לביטול פסק הבוררות בעתיד לבדיקות שלו עצמו, של שותפיו, ושל מועסקיו בכל הנוגע לקשרים לצדדים ולעניין הסכסוך. כמו כן עליו לתת את הדעת לחברות בנות או שלובות בתאגידים נשוא הסכסוך. בדיקה זו אף יכול ותהיה יקרה בזמן ובמשאבים.

הקלה מסוימת אך טכנית ביסודה נובעת מחובה המוטלת על פי פסק דין זה על הצדדים לבדוק ולגלות קשרים אלה, קל וחומר חשש לנגידו עניינים. אי עמידתם בחובה זו עלולה לעלות בכך שבקשתם להעברת בורר מתפקידו או לביטול פסק הבוררות תנחל כישלון חרוץ במקרים בהם היה בידיהם להשיג מידע זה בעצמם.

אם נזכור לרגע את מוצא הליך הבוררות שהינו המג'לה התורכית לפני כ – 120 שנה לערך, עת ביקרו שני סוחרים את החכם בשער העיר על מנת שיכריע בסכסוך ביניהם. נבין כי פסק הדין בעניין "עיזבון ג'ק ליברמן" יוצר מהפיכה של ממש ופותח פרק חדש בדיני הבוררות בישראל. במדינה קטנה כל כך בה ההיכרויות מעין "מדינה שכונה" כפי שכונתה על ידי כב' השופט אליקים רובינשטיין בפסק הדין, אמות מידה חדשות אלה עולות בקנה אחד עם עקרון טוהר המידות ויישומו. השאלה היא אם אנשי העסקים, עורכי הדין והבוררים יעמדו במידות אלה או שחס וחלילה תיפול הגדר כולה.

הסיכון הנו כי הגדרת חובה רחבה כל כך על הבורר ועל הצדדים תביא למינוף של בקשות לביטול פסקי בוררות ועוד יותר מכך, לתביעות נגד בוררים. בנוסף, צדדים לבוררות יתבעו זה את זה בשל יכולתו של הצד השני לגלות מידע בדבר קשריו עם הבורר ומשלא עשה כן נתן להליכי בוררות להתנהל לחינם. לעומת זאת, בעיני חשוב הסיכוי מן סיכון כי אל די בישראל לדבר על ניקיון כפיים. ככל הנראה בלא סנקציה, בלא התוויה חריפה של בית המשפט העליון מתנהל הציבור על תורת "יהיה בסדר", "שטויות", "זה חסר משמעות" או ש"אף אחד במילא לא יידע". קוד דנציגר לבוררים יהיה קשה ליישום אך הצלחת יישומו תשדרג את איכות השפיטה הפרטית בישראל.

בעוד חובת הגילוי המוטלת על הבוררים והצדדים רחבה וניתן לומר כי כל חשש למראית פני הצדק מחייב גילוי, הרי שהמבחן לפסלות בורר מחייב הוכחה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים. מבחן זה הנו המבחן המיושם במבחני פסלות שופטים. לכן, הפרת חובת הגילוי אינה מביאה בהכרח לביטול פסק הבוררות או העברת הבורר מתפקידו, רף של חשש ממשי למשוא פנים גבוה מכך. בעל דין שידע או שהיה בידיו לדעת באמצעות בדיקה סבירה על מניעות אפשרית של הבורר בשל קשריו לאותו צד או לנשוא הבוררות או לבא כוחות ונמנע מלברר זאת יהיה מנעו מלהעלות בהמשך טענה נגד מינויו של הבורר, הכל בכפוף לנסיבות המקרה.

ועל כך נאמר כי "יש שופטים – בירושלים".