התקופה המותרת להגשת התנגדות לאישור פסק בוררות חוץ

חברה ישראלית וחברה גרמנית התקשרו בעסקה לרכישת מכונת אריזה. לימים נתגלע סכסוך הן בגין ביצועי המכונה והן בגין אי ביצוע התשלומים במועד. הצדדים ניהלו בוררות בבית הדין הבינלאומי לבוררות של ה – ICC, לשכת המסחר הבינלאומית בפריז. לפני 3 חודשים ניתן פסק בוררות אשר בתוצאה התחתונה שלו חייב את החברה הישראלית לשלם סך של 1.5 מיליון דולר תוך 30 יום. החברה הישראלית אינה מסכימה עם פסק הבוררות שכן לטענתה לא ניתנה לה כל הזדמנות סבירה לטעון את טענותיה.

פסק בוררות הניתן מחוץ לגבולות ישראל נקרא בחוק הבוררות הישראלי "פסק בוררות חוץ". על פסק בוררות חוץ חלים כללים מיוחדים בחוק הבוררות הישראלי. למעשה, חוק הבוררות שלנו מחיל דה פקטו את כללי אמנת ניו יורק להכרה ואכיפה של פסקי בוררות חוץ בכל מה שנוגע לאכיפת פסקי בוררות שניתנו מחוץ לישראל.

הבעיה כפי שתפורט בהמשך הנה כי בעוד לא נקבע לוח זמנים מוגבל להגשת בקשה לאישור פסק הבוררות שניתן בפריז ואישורו כפועל יוצא כפסק דין הניתן לאכיפה בישראל הרי לוח הזמנים להגשת התנגדות לאכיפתו הנו 45 יום. יתר על כן, לפי תקנות הבוררות, אם הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות הרי לוח הזמנים מתקצר ל – 15 יום בלבד וזאת בתנאי שהמועד האחרון הנו אותם 45 יום. התוצאה היא שהחברה הגרמנית יכולה להמתין 45 יום להגשת בקשה לאישור פסק הבוררות אחר שעברו 45 יום וכפועל יוצא תאבד החברה הישראלית אפשרות מעשית להתנגד לכך אלא אם כן תקבל הארכת מועד שכלל לא מובטחת לה. כך, אפילו ויש בפי החברה הישראלית טענות טובות הדבר לא יעזור לה. לסוגיה זו נדרש בית המשפט העליון לאחרונה וקבע הלכה ברורה וחשובה התורמת למעמדה של ישראל במישור המשפטי הבינלאומי.

הלכה זו משקפת את תפקידו של בית המשפט העליון וחשיבותו כמי שאחראי על גישור בין הדין ובין המציאות. אם תרצו, זו דוגמה חשובה ליישום שלטון החוק במדינה דמוקרטית המלמדת כי "לשון החוק" אינה מעל לכל.

ביום 15.2.12 ניתן פסק דין חשוב ביותר מפי כב' השופט ד"ר יורם דנציגר, שופט בית המשפט העליון בעניין שבין אי. איי. אם אחזקות תקשורת ובין מייקל וילסון ושות'[1]. פסק דין זה קובע הלכה חדשה בתחום הבוררות הבינלאומית בישראל.

בוררות בינלאומית הנה הליך נפוץ ביותר בתחום הסחר העולמי. ניהול הליכי ליטיגציה בינלאומיים בבתי משפט הנו עניין יקר ביותר וחסר וודאות להחריד שכן באין הסדר דיוני קיימות מחלוקות הנוגעות באשר לזהות בית המשפט המוסמך, הדין החל ומחלוקות שונות שבירורן קשה ביותר. לא פעם נוצר מצב שבהיעדר בוררות הצדדים מוצאים עצמם מנהלים הליכים לפחות ב – 2 מדינות תוך ניהול "מירוץ סמכויות".

פסק הדין שלפנינו סוקר את דיני הבוררות הבינלאומית בהקשרן הישראלי. בראש ובראשונה יש לציין כי פסק בוררות שניתן מחוץ לישראל הנו "פסק בוררות חוץ" כהגדרתו בחוק הבוררות. סעיפים 6 ו – 29א לחוק הבוררות הנם הסעיפים המרכזיים הנוגעים לפסק בוררות כזה. סעיף 6 מטפל בסיטואציה בה חרף סעיף בוררות עליו הסכימו הצדדים פונה אחד מהם ומגיש תביעה לבית משפט. לפי סעיף 6 על בית המשפט בישראל להפנות את הסכסוך לבוררות שכן אמנת ניו יורק להכרה ואכיפת פסקי בוררות חוץ משנת 1958 מחייבת בדין הישראלי. האמנה מחייבת את בתי המשפט בכ – 150 שחתמו על האמנה ברחבי העולם להפנות את הצדדים לבוררות בהתאם להסכם הבוררות.

סעיף 29א לחוק קובע כי בקשה לאישור או לביטול פסק בוררות חוץ שחלה עליו אמנה בין לאומית שישראל צד לה ואשר קובעת הוראות לעניין זה תוגש ותידון בהתאם לאותן הוראות. במקרה דנן לא היה ספק כי חלה אמנת ניו יורק. הבעיה נגעה ליישום לוח הזמנים הקבוע בהוראות הדין הישראלי.

כאמור לעיל, כאשר מדובר בבוררות מקומית בישראל ברי כי מי שמבקש לבטל פסק בוררות צריך לפנות תוך 45 יום ממועד מתן פסק הבוררות בהתאם להוראות סעיף 27 (א) לחוק הבוררות. היה והצד שכנגד פונה לבקש לאשר את פסק הבוררות הרי שלפי תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות מתקצר לוח הזמנים ל – 15 יום וזאת בכפוף לכך שלא יאחר את מועד ה – 45 יום כאמור לעיל.

ואולם, כאשר מדובר בבוררות בינ"ל המצב שונה ב – 2 היבטים:

  1. אי אפשר לדעת באיזו מדינה יבקש הצד שכנגד לאשר את פסק הבוררות ועל כן לא ניתן להתנגד לפסק הבוררות בכל אחת מ – 150 המדינות.
  2. בקשה לאישור פסק הבוררות אינה מוגבלת בזמן בהוראות הדין הישראלי אם כי צפוי שהדבר ייעשה תוך זמן סביר. במצב זה יכול שהזוכה יגיש את בקשתו אחר שיעברו 50 וגם 100 יום ממועד מתן הפסק ואז למעשה ימצא עצמו מי שמבקש להתנגד להכרה ואכיפה של פסק הבוררות למול שוקת שבורה.

כב' השופט דנציגר היה ער לבעייתיות הקשר שבכך והוציא בתבונה הלכה חדשה לה הסכימו שופטי ההרכב:

"איני רואה טעם בקביעה כי במקרה בו מדובר בצד להליך בוררות-חוץ עליו חלה האמנה שלו נכסים בישראל או שהוא תושב ישראל, יש להטיל עליו את היוזמה לנקוט מהלך מקדים להגשת בקשה להכרה ולאכיפה, וכי עליו לנקוט בו תוך 45 ימים ממועד מתן פסק הבוררות. סבורני כי קביעה זו משנה את טיבו של הליך ההכרה והאכיפה הקבוע באמנה שכן היא מטילה על החייב על פי הפסק לנקוט במהלך קודם שהזוכה על פי הפסק נקט בפעולה כלשהי על מנת ליצור זיקה בין מדינת ישראל לבין פסק הבוררות. כאן המקום להזכיר כי הליך ההכרה והאכיפה של פסק בוררות עליו חלה האמנה אינו בא במקום הליך ההשגה במדינה בה ניתן הפסק או שעל פי דיניה הוא ניתן. מדובר בהליך משלים או מקביל המאפשר הוצאה לפועל במקום הרלבנטי והאפקטיבי לכך ביותר. קביעה כי החייב על פי הפסק חייב "לסמן" לזוכה על פי הפסק את המקום הרלבנטי והאפקטיבי ביותר, מטילה על החייב נטל שלא מוטל עליו על פי הוראות האמנה ומשנה מנקודת האיזון שנקבעה באמנה שבין השמירה על מעמד פסקי הבוררות ותוקפם לבין היקף זכויות החייב מכוח הפסק וגו'." (שם, סעיף 41 לפסק הדין).

 

ומכאן מסכם כב' השופט דנציגר את עמדתו בסיום דבריו:

"לסיכום, עמדתי היא כי התנגדות לבקשה לאישור פסק בוררות-חוץ עליו חלה אמנת ניו-יורק אינה כפופה לסד הזמנים הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות, אלא רק למגבלת 15 הימים הקבועה בתקנה 10 לתקנות סדרי הדין."

בהמשך דברים אלה יפים דבריו של כב' השופט רובינשטיין אשר חיזק עמדה זו בסיועו של המשפט העברי:

"במשפט העברי מקובל הכלל "שאין [הדיינים - א"ר] נזקקים אלא לתובע תחילה" (בבא קמא מו ע"ב), אשר התפרש - בין היתר - כקובע, כי "מי שעושה עצמו נתבע מתחילתו, רוצה לומר שאין לו תובע אלא שהוא מתירא על כך ובא לבית דין ואומר להם, הרי שהוגד לי שפלוני קובל עלי שלא בפני... אני תובעו לדין בפניכם... אין נזקקין לו" (בית הבחירה (לרבי מנחם המאירי, פרובאנס, המאות הי"ג-י"ד), שם); ואוסיף, "ודבר בעתו מה טוב" (משלי ט"ו, כ"ג). תוצאה לפיה צד לבוררות - ולא למותר כי יתכנו מצבים בהם מדובר בצד שגם הוא עצמו אינו ישראלי - אשר יחשוש שמאבמועד עתידי ולא ידוע יבקש הזוכה לאשר בישראל את הפסק נגדו, יהיה חייב למהר ולפתוח בהליך "הגנתי" נגד אפשרות זו - אינה רצויה וספק אם היא הוגנת."

 

ראוי לציין כי פסק דינו המאלף של כב' השופט דנציגר מקיף באופן מרשים את תחום הבוררות הבינלאומי בישראל ומנתח ביסודיות של אמנת ניו יורק שהנה הכלי השכיח ביותר במישור המשפטי עת מדובר בפסקי בוררות אשר ניתנים מחוץ לישראל.

 


[1]רע"א 4320/11 אי. איי. אם אחזקות תקשורת בע"מ נ' Michal Wilson & Partners Ltd [פורסם בנבו].

 

צור קשר