האם ניתן לקבל עיקול זמני בבוררות בינלאומית בבית משפט בישראל וכיצד?

האם ניתן לקבל עיקול זמני בבוררות בינלאומית בבית משפט בישראל וכיצד?

 

עולם הבוררויות הבינלאומיות הנו עולם מורכב וחובק עולם. אחת השאלות המורכבות יותר הנה שאלת הסעדים הזמניים בבוררות בינלאומית וביניהם סעד העיקול. סעיף16-17 לחוק הבוררות בישראל מטפלים בסוגיה זו ברובד המקומי לכאורה אך יש להם תוקף גם במישור הבינלאומי ועל כך מאמר זה[1].

 

אין צורך להכביר במילים אודות חשיבות תכליתם של סעדים זמניים לצורך הבטחת קיומו התקין של ההליך  ולביצועו היעיל של פסק הדין לכשיינתן על ידי מניעה של שינוי בסטאטוס קוו.

 

לפי סעיף 16 לחוק הבוררות, מוקנות לבית המשפט סמכויות עזר שונות, במסגרתן יכול הוא לזמן עדים, לגבות עדויות מחוץ לתחום השיפוט, לכפות התייצבות וכן להורות על מתן סעדים זמניים (כדוגמת צו עיקול זמני, צו עיכוב יציאה מהארץ, מינוי כונס נכסים וכיוצ"ב).

 

בכך ביקש, למעשה, המחוקק לסייע בידי הבורר בניהול ההליך ולהקנות תוקף מעשי-אופרטיבי לסעדים למול רשויות האכיפה (הוצאה לפועל וכדומה).

 

כל זאת טוב ויפה לכשמדובר בתובענה, ובכלל זה הליך בוררות, המתנהלת בתחומי המדינה, וכאשר ממילא אין חולק על סמכותו של בית משפט ליתן הסעד הזמני, טרם הגשת התובענה ו/או במהלכה ואף בסיומה, בע"פ, עם מתן פסק הדין.

 

נוכח הליכי הגלובליזציה הכלכלית והחברתית המאפיינים את עולמנו והפיכתו למעין "כפר גלובלי אחד", בין היתר בשל התמורות המשמעותיות שחלו בדרכי התעבורה הבינלאומית והתקשורת (בדגש על VIDEO CONFERNCESׂ), גדל, באופן טבעי, מספר הסכסוכים הבינלאומיים וכפועל יוצא, גדל גם ממילא הצורך במתן סעדים זמניים, מן הטעמים הברורים הטמונים בהם.

 

משכך, עולה שאלת סמכותו של בית משפט בישראל ליתן סעד זמני, שעה שמתקיימת או עתידה להתקיים בוררות בינלאומית, ביתר שאת. שאלה נוספת היא האם ככל ומוסמך בית המשפט לנהוג כן, האם ראוי כי כך ייעשה, בין היתר משיקולי יעילות ואפקטיביות אכיפה וודאי שמשיקולים של חיי מסחר בינלאומיים תקינים, כל זאת כמובן לאור האמור בחוק הבוררות ובתקנות סדר הדין האזרחי.

 

בחינה דקדקנית לגופו של עניין מעלה דווקא תוצאה העושה שכל ומתיישבת נאמנה עם עקרונות של כיבוד הלכות מסחר בינלאומיות וניצול יתרונו של בית המשפט ועוצמתו במתן צווים הכרחיים לשמירת הגינות מסחרית. הכל, תוך שהיא מסנכרנת היטב את הרציונאלים של חוק הבוררות וסדר הדין האזרחי.

 

העניין מחייב אותנו לחזור אחורה בזמן, לשנת 1988, שם נדרש בית המשפט העליון לסוגיה זו בתחום הבוררות הבינלאומית, במסגרת פרשת מעדני אווז הכסף (רע"א 102/88, מעדני אווז הכסף בע"מ נ' CENT OR S.A.R.Lׂ).

 

באותה פרשה נידונה השאלה האם בסמכותו של בית משפט בישראל ליתן סעד זמני, בדמותו של צו עיקול זמני, לשם הבטחת תוצאתם הסופית של הליכי בוררות המתנהלים מחוץ לישראל.

 

בית המשפט העליון קבע כי הסכם בוררות בינלאומי לא מאיין את כוחו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני, ובפרט צו עיקול זמני, מקום ש"מירב הזיקות", הוא המבחן הקובע בפסיקה הישראלית לעניין סמכות בינלאומית ולקביעת "הפורום הנאות" להתדיינות, מצביעות בבירור ובאופן מובהק על ישראל כפורום הדיון הנאות.

 

בין יתר זיקות אלו, ניתן למנות למשל את זהות הצדדים, מקום כריתת החוזה, מקום הפרתו, סוג המטבע ממנו תיגזר התמורה, וככל ונקבע, וכך גם רצוי שיהיה, מיהות הדין לפיו ייושם הליך הבוררות. מכאן שעל פניו סמכותו של בית המשפט איננה מחייבת בהכרח את הסכמת הצדדים וסמכותו הינה טריטוריאלית ביחס לאנשים ולנכסים בישראל.

 

דא עקא, מעניין לראות כי אותו בית משפט עליון, מפיו ניתנה אותה הלכה, פסק שנתיים מאוחר יותר הלכה הסותרת בתכלית את הלכת אווז הכסף, הידועה כהלכת רוט (רע"א 5805/90, רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן ניו-יורק). בהלכה זו נקבע כי בית המשפט לא ייעתר לבקשת סעד זמני, אם אין ניצבת בפניו תובענה, המגלה עילה, שהוגשה בגדרי המדינה.

 

במבט לאחור, ברור כי הלכה זו איננה עומדת על אדני מציאות מוצקים וראויים בעידן הנוכחי והדבר נתמך ומתאפשר, בעיקר, על ידי יישום נכון ואפקטיבי של חוק הבוררות.

 

העניין מורכב ולכן ננסה לפשטו:

 

בהלכת אווז הכסף, התבסס בית המשפט העליון על ארבעה טעמים מרכזיים, על בסיסם, כאמור, קבע כי קיימת סמכות למתן צו העיקול הזמני.

 

א.      טעם ראשון, שאולי מעט יפתיע, נוכח הנטייה הרווחת לכבד את תניית הבוררות שבין הצדדים, קבע כי אין בתנייה זו כדי להפקיע את סמכותו של בית המשפט בישראל לדון בתביעה, אילו הוגשה אליו. אם יכול בית משפט בישראל להעתיק את הדיון כולו לארץ, הדבר מחייב כי בית המשפט רשאי אף ליתן סעד זמני, תוך שהוא משאיר את הדיון לגופו של עניין לטריבונל הבוררות המוסכם.

 

ב.      טעם שני מבוסס על שיקולי שיוויון והגינות דיונית, ולפיו גם אילו היה בוחר הצד שכנגד להגיש את תביעתו בישראל, תוך הפרת תניית בוררות-חוץ, היה יכול להגיש בקשה לבית משפט בישראל להעניק לו סעד זמני. האמור תקף גם אם הצד שכנגד היה מגיש בקשה לעיכוב הליכים בישראל בשל קיומה של תניית הבוררות חוץ.

 

נראה כי בכך בית המשפט לא היה נותן ידו כדי להרע מצב של בעל דין המבקש לפעול על פי תניית החוץ כפי שלא היה נותן ידו להרע למי שמפר אותה ומגיש תביעתו בישראל.

 

ג.        טעם שלישי, וכאן נראה כי בית המשפט הביע עמדתו באופן נחרץ, בקובעו כי ההחלטה בעניין הסעד הזמני איננה פוגעת בהליך הבוררות ו/או מתערבת בסמכות הבורר, שכן אין היא מהווה חלק מהדיון המשפטי לגופו של עניין וכל מטרתה היא להקל זמנית על ההליך עד למתן הכרעה סופית וחלוטה. הדברים נתמכים בלשון סעיף 16(ד) לחוק המאשרר זאת באופן ברור.

 

ד.      לבסוף, תמך בית המשפט יתדותיו, בלשון סעיף 39א' לחוק הבוררות- "שמירת דינים", הקובע כי אין בהוראות החוק כדי למנוע עיכוב הליכים בבית משפט, אישור או ביטול של פסק הבוררות או הליך אחר על פי חוק זה, אף אם חל על הבוררות דין חוץ או שפסק הבוררות הוא פסק בוררות חוץ.

 

בית המשפט, בפרשנות יצירתית וגמישה, כמלאכת מחשבת של ממש, פירש את המונח "הליך אחר", כהליך של מתן הסעד הזמני, באופן המקנה לו סמכות לדון במתן צו העיקול, וזאת בלא תלות לקיומו של הליך בוררות חוץ.

 

לדעתנו, פרשת אווז הכסף, חרף מתן פסק דין זה טרם הלכת רוט, מלמדת כי בתחום הבוררות הבינ"ל קיים הסדר ספציפי בפסיקת בתי המשפט המתיר פנייה לביהמ"ש בפורום הנאות לשם קבלת סעד זמני.

 

יש שיאמרו כי גם בלא קיומם של טעמים אלו,  סמכותו של בית המשפט לתת סעד זמני במסגרת הליך בוררות בינלאומי, מוקנה מכוח סמכותו הכללית והטבועה, כפי שקובע סעיף 75 לחוק בתי המשפט, לרבות סעדים המיועדים לסייע לבעל דין המנהל הליכים בבית משפט זר.

 

 

 

על מנת להסיר את "מסך הערפל" שנוצר בעקבות ההלכות הסותרות של רוט ואווז הכסף, שתיהן פרי  עטו של בית המשפט העליון, ולהשלמת רוחב היריעה, אין זה מפתיע שלימים, וכ-20 שנה לאחר הלכת אווז הכסף, בסוף העשור הקודם, ניתן לה אשרור רשמי וברור במסגרת פרשות קציב וכספי.

 

בפרשת קציב, שניתנה בחודש מרץ 2010, נדונה תביעה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בישראל, על ידי בנק הפועל ברוסיה, כאשר מרביתן המכריע של הזיקות של הסכסוך באותה פרשה קשרו אותו לרוסיה. בסופו של יום הוגשה התביעה העיקרית דווקא בישראל, נוכח החשש לקיומם של מעשי מרמה ולהברחת הנכסים המיוחסים שם לעבר ישראל. במסגרת ההליכים שם הוגשה בקשה לעיקול הנכסים בישראל, בקשה אשר נתקבלה.

 

בית המשפט העליון הפנה את התובע להגיש תביעתו העיקרית ברוסיה אך עם זאת ובהתחשב בשיקולי יעילות אכיפה, הותיר את העיקולים הזמניים על כנם, כטעם נוסף ומשלים על הטעמים שנמנו בהלכת אווז הכסף המלמד אולי יותר מכל על נכונות בתי המשפט להרחיב סמכותם ביחס לבוררויות בינלאומיות.

 

האמור בקציב קיבל משנה תוקף בפרשת כספי, שניתנה חודשים ספורים לאחר מכן, המעיד על הרחבת שיקול הדעת השיפוטי בעניין זה.

 

וכך נקבע, בין היתר, בפרשת כספי:

 

" צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין בקיומה של תניית בוררות חוץ בהסכם שנכרת בין הצדדים כדי להפקיע את סמכותו של בית משפט בישראל ליתן סעד זמני" (ראו עניין מעדני אווז הכסף, 205).

 

אין ספק כי פרשות כספי וקציב הן התפתחויות פסיקתיות חשובות המהוות נדבך משמעותי בסוגית מתן סעד זמני בישראל,  שעה שההליך העיקרי מתנהל מחוץ לגבולות המדינה.

 

מגמה דומה, אגב, מתרחשת גם בדין האנגלי, שם נפסקה פרשה הדומה מאוד לפרשת קציב.

 

הנה כי כן, נראה כי מערכת המשפט, בין היתר בזכות שופטיה המוכשרים, מרהיבה עוז ויצירתיות, בפסקי דין, ויוצקת פרשנות המתאימה עצמה להתפתחויות והדינאמיקה הרווחת בעולמנו, ובכך הלכה למעשה מגשימה רציונאלים משפטיים ועסקיים כאחד.

 

הלכת מעדני אווז הכסף ובעקבותיה גם הלכות קציב וכספי הן דוגמא מאלפת ליישום נכון ומושכל של שיקול דעת שיפוטי בריא והצעדתו של חוק הבוררות הישראלי אל קדמת הזירה המשפטית הבינלאומית, תוך שהוא עולה בקנה אחד עם היגיון כלכלי-מסחרי ומציב את ישראל בשורה אחת עם מדינות המקיימות חיי מסחר בינלאומיים תקינים, עשירים ומשגשגים.

 

[1] למען הסר ספק מאמר זה כמו כל החומר באתר אינו מהווה ייעוץ משפטי כלשהו והאחריות על הבוחר להסתמך עליו הנה עליו בלבד. מומלץ להיוועץ בעורכי דין המומחים בסוגיות המתאימות.