ביטול פסק בוררות – מתי?

סקירת מקרים נבחרים ומשמעותם

מאת עו"ד ישראל שמעוני ועו"ד רונן סטי, בוררים ומגשרים

 בית המשפט העליון פסק בשלהי שנת 2004 כי ביטול פסק בוררות מהווה צעד חריג ומיוחד[1]. צעד מסוג זה יינקט במקרים נדירים הנשענים על בסיס איתן. מדיניות זו מייצגת הלכה למעשה את מדיניות בתי המשפט בשאלת התערבותם בהליכי בוררות בכל הקשור לבקשות לביטול פסק בורר. מנקודת מבט זו יש לעמוד על 10 העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות המיוחדות לסוגיה זו. 10 עילות אלה מהוות רשימה סגורה של מקרים המהווים עילה לביטול פסק בוררות. במאמר זה נסקור בקצרה מספר מקרים בהם נדונו בקשות לביטול פסק בורר ואת שעלה בגורלן.

1. נאמנות הבורר – עיקרון יסוד בהליך הבוררות

יחד עם עילות הביטול יש לקרוא גם את עקרון העל הקבוע בסעיף 30 לחוק הבוררות הנוגע לנאמנות הבורר במסגרת תפקידו: "בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות; מעל הבורר באימון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה".

במסגרת חובות הבורר ניתן למנות לעניין זה את חובתו לחשוף את קשריו עם בעלי הדין, לפני תחילת הדיון. חשיבות רבה קיימת ליידוע בעלי הדין בדבר קשרים רלבנטיים, עסקיים או אחרים, בין בורר לבעלי הדין. ידיעת הצדדים באשר לטיבם של קשרים אלה והיקפם, מבטיחה כי לא יקויים הליך שיביא בסופו לפסק בוררות, העלול להתבטל בביהמ"ש.

חשיפת הקשרים שבין הבורר לבעלי הדין תאפשר לצדדים להתנגד למינוי מבעוד מועד ולדרוש העברת הבורר מתפקידו על פי סעיף 11 לחוק הבוררות. מאידך, "הסכמה מודעת", להתדיינות בפני הבורר, כאשר קשריו עם בעלי הדין ידועים, תחייב את בעלי הדין ותמנע העלאת עילת הביטול. כך הבהירה לאחרונה השופטת ר. שטרנברג אליעז, בדחותה בקשה לביטול פס"ד בורר מחשש למשוא פנים (סעיף 24 (10) לחוק הבוררות). הבורר חשף קשר שקיים בעבר עם חברה שבשליטת אביו של מנהל החברה המשיבה, שהיא אחד הצדדים לבוררות, ובעל השליטה בה, והביע נכונות להתפטר מתפקידו, אם יראה מי מהצדדים פגם בכך. החברה המבקשת את ביטול פסק הבורר, לא ניצלה את ההזדמנות לביטול המינוי, הגישה כתב טענות והשתתפה בניהול הבוררות עד לסיומה. ביהמ"ש ציין, כי מקור העילה על פי סעיף 24 (10) לחוק הבוררות הנו כללי הצדק הטבעי: כאשר עילת הביטול יורדת לנשמת ההליך ומוכח כי הוא נגוע בפגם המסכן את עשיית הצדק, נסוג עקרון סופיות הדיון בפני האינטרס לעשות משפט. מדובר במקרים חריגים, שאחד מהם הוא מידע שיש בו כדי להטיל צל כבד על כשירות הבורר לשמש בתפקידו מחשש לניגוד אינטרסים[2]. במקרים אלו יש צורך להצביע על אפשרות ממשית העומדת במבחנים אובייקטיבים.

אין לאפשר לבעל דין לשמור לעצמו זכות השהייה של טענות בדבר ניגוד עניינים של בורר, שתועלינה במקרה שתוצאת הדיון לא תהיה רצויה. משהביע צד הסכמתו למינוי הבורר ולניהול ההליך בפניו, יש לאפשר לו לטעון כנגד אישיות הבורר רק אם נתגלה לו מידע מהותי, שלא היה ידוע בעת מתן ההסכמה[3].

עקרון יחסי האמון בין הבורר לבין בעלי הדין מהווה אם כן עקרון יסוד בהצלחת הליך הבוררות. יחד עם זאת, ביטול פסק בורר יתרחש רק כאשר מדובר בנסיבות מיוחדות המטילות צל כבד על כשירות הבורר ואי עמידה במדדים אובייקטיבים שיש בהם כדי להניח את המשקל הנדרש לשם ביטול פסק הבורר.

2. חריגה מסמכות

אחד מכללי היסוד בניהול המשפט הנו הכרעה במחלוקות המופיעות בכתבי הטענות. בשיטת המשפט הישראלית הבנויה על שיטת היריבות (השיטה האדברסרית) מנוע השופט, וכמוהו גם הבורר להכריע בתביעות שלא באו לעולם, אפילו ויתרשם כי לדעתו היתה להן הצדקה. כך התקיים במקרה הבא:

ביהמ"ש העליון ביטל חלק מפסק בורר, שהתעלם מהוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, בניגוד להוראות הסכם הבוררות. בית המשפט פסק כי הבורר חרג מסמכותו בפוסקו דבר שלא נתבע בפניו. הבורר התבקש לפסוק מהו גובה הנזק שנגרם לקיבוץ כתוצאה מהצפות שנבעו מעליית מפלס הכנרת. הקיבוץ תבע את מלוא נזקיו המשוערכים נכון ליום הגשת התביעה. התביעה הוגשה שש עשרה שנה לאחר קרות הנזק, והקיבוץ תבע את סכום הנזק כשהוא משוערך על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ללא עלות האשראי או "מחיר הכסף". אולם, הבורר פסק לקיבוץ פיצוי שלא נתבע בכתב התביעה, גם עבור "מחיר הכסף" וגם עבור עלויות ומחירי האשראי שהקיבוץ נדרש להם במשך השנים ביחסיו עם בנקים שונים, כולל חישובי ריבית דריבית.

ביהמ"ש העליון ברוב דעות השופטים צ. א. טל וי. קדמי, ובניגוד לדעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין, פסק כי משלא נתבע ראש נזק זה בכתב התביעה, לא הוסמך הבורר בהסכם הבוררות לדון בו, ועל אחת וכמה לפסוק פיצויים בגינו. לפיכך, יש לבטל חלק זה מפסק הבורר, ובמקום הפיצוי על מחיר הכסף, יבוא שיערוך הנזק כערכו ביום קרות האירוע, על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה[4].

3. אי מילוי חובת ההנמקה

מדיניות בתי המשפט להימנע מביטול פסקי בוררים אלא במקרים מיוחדים באה לידי ביטוי בפסיקת כב' השופט ג. קלינג בסכסוך בין חברות תנובה וישרארון[5].

במקרה זה אישר בית המשפט פסק בורר, חרף העובדה שהבורר לא מילא את חובתו על-פי הסכם הבוררות לנמק את פסקו. השיקול המכריע בעיני בית המשפט היה התרשמותו כי במקרה זה לא נגרם עיוות דין.

בית המשפט קבע כי המשמעות של המלה "רשאי" בסעיף 26 (א) לחוק הבוררות מבוססת על בדיקת בית המשפט בדבר קיומו וגרימתו של עיוות דין ומשלא ארע הדבר במקרה זה, לא יבוטל פסק הבוררות בעילה זו.

4. ביטול פסק בורר שניתן באיחור

בית-המשפט המחוזי בחיפה ביטל פסק בורר שניתן באיחור. ביהמ"ש ציין, כי למרות שהצדדים הסכימו בהסכם הבוררות, כי פסק הבוררות צריך להינתן בתוך 7 ימים מיום חתימת ההסכם, ניתן הפסק זמן רב לאחר המועד שנקבע לנתינתו. איש מהצדדים לא טען כי נעשתה פעולה כלשהי להארכת המועד למתן הפסק, אם ביוזמת הצדדים ואם ביוזמתו של הבורר, כאמור בסעיף טו לתוספת לחוק הבוררות.

ביהמ"ש פסק, כי בנסיבות אלה, לכאורה, מתקיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(8) לחוק הבוררות, וכי לא ניתן יהיה לומר כי בנסיבותיו של מקרה זה נגרם לחברה המבקשת שביקשה את פסק הבורר, עיוות דין (סעיף 26(א) לחוק). יתר על כן, ביהמ"ש ציין כי החברה המבקשת פעלה כנדרש על-פי סעיף 26(ג) לחוק הבוררות, בכך שמסרה לבורר מכתב על כך שהואיל והבוררות לא הסתיימה כפי שקבעו הצדדים בהסכם הבוררות. סמכותו של הבורר פקעה להמשיך לדון בעניין. ביהמ"ש קבע כי למבקשת טענת הגנה טובה וראייה כנגד אישור פסק הבורר.

לדעת המחברים אחת השאלות הנשאלות הנה האם ביטול פסק הבורר בנסיבות אלה לא בא לשרת אינטרס של "משפט חוזר" מצד הגורם המתנגד לתוכן פסק הבוררות.

ואם כן, האם לא היה עדיף ליישם את מנגנון הערעור (באם היה אפשרי בנסיבות העניין) במקום הסתמכות על כשל באי עמידה בלוח הזמנים המתוכנן למתן פסק הבוררות.

5. מינוי בורר שלא כדין וגילוי עובדות חדשות

אחד מהמקרים, שבהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו לבטל פסק בוררות על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, הוא כאשר נתגלו עובדות חדשות לאחר מתן פסק הבוררות וכן, מאחר והפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין (סעיף 24(2) לחוק הבוררות):

א. מינוי בורר שלא כדין

השאלה במקרה זה היתה האם לפי הסכם הבוררות על הבורר להחזיק ברישיון ישראלי לעריכת דין. על-פי הפסיקה יש לפרש את הסכם הבוררות על-פי הלכות דיני החוזים, היינו, לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מן ההסכם, ובמידה שאינה משתמעת – לפי הנסיבות[6].

ביהמ"ש פסק אפוא, כי במקרה זה, בעוד שלפי הסכם הבוררות והבנתו על בסיס הכללים הקבועים בפסיקה היה על הבורר המכריע להיות עורך דין ישראלי – לבורר לא היה רשיון לעסוק בעריכת דין בישראל. המבקש לא ידע על כך. המסקנה היא, כי הבורר לא נתמנה כדין, והוכחה כדבעי עילת הביטול הנקובה בסעיף 24(2) לחוק הבוררות.

ב. גילוי עובדות חדשות לאחר מתן פסק הבוררות

ביהמ"ש שוכנע, כי בנסיבות העניין, קמה למבקש גם עילת ביטול נוספת של פסק הבורר, לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, וזאת בשל גילויו של הסכם, לאחר מתן פסק הבוררות, שלפיו בוטלה רכישת זכויות המשיבים במקרקעין נשוא המחלוקת בין הצדדים לבוררות.

ביהמ"ש קבע כאמור, כי זהו אחד המקרים, בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו לבטל פסק בוררות על פי סעיף זה, כאשר נתגלו עובדות חדשות לאחר מתן פסק הבוררות[7].

סיכום

הצלחתו של הליך שיפוטי תלויה בעיקר בגורם אמון ציבור המתדיינים בו. סקירת המקרים במאמר זה מלמדת על שני מסלולי ביטול עיקריים של פסקי בוררות:

א. התנהלות לקויה.

ב. טעות היורדת לשורשו של הסכסוך.

התנהלות לקויה מתאפיינת בניהול שגוי של הליך הבוררות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במתן פסק הבוררות באיחור משמעותי או בהתעלמות מראיה מרכזית הנדרשת להכרעה נכונה של הסכסוך. לעומת זאת, מתן פסק בורר הכולל סעדים שלא נדרשו כדוגמת פסיקת עלות אשראי לתובע או מינוי בורר שלא כדין מייצגים מצבים בהם מדובר בטעויות היורדות לשורשו של הסכסוך ונוגעות בבסיס הסכמת הצדדים לפנות להליך הבוררות.

בתי המשפט מכירים באינטרס הציבורי לקיים את הליך הבוררות ונמנעים ככל הניתן לבטל את פסקי הבוררות, אלא אם כן מדובר במקרים קיצוניים. יחד עם זאת, יהיו אלה שיאמרו מדוע בוטל פסק הבורר ואלה שיבקרו את אישורו במקרים שתוארו לעיל. מצב זה מחייב לכל הפחות מתן אפשרות הסכמית של זכות ערעור על פסקי בוררות אשר יחסכו מבתי המשפט שעות שיפוט יקרות ויהיה בידם לייתר את הצורך לפחות בחלק מן ההכרעות אשר נסקרו כאן. עבור ציבור הפרקליטים ולקוחותיהם זו עשויה להיות פריצת דרך חדשה בגישתם להליך הבוררות כהליך מתאים לפתרון סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט.



[1]רע"א 5991/02 עופרה גוירצמן ואח' נ רות פריד ואח', ניתן ביום 20.12.04 ע"י כב' השופט טירקל, כב' הש' פרוקצ'יה וכב' הש' ג'ובראן.

[2]ע"א 107/84, בר"ע 254/86 איליט בע"מ ואח' נ' אלקו חרושת אלקטרו מיכנית בע"מ, פ"ד מב' (1), בעמ' 298.

[3]השופטת ר. שטרנברג אליעז, המר(ת"א) 16276/96, ה. פ. 2038/96 – נ. ע. א סביוני חדרה בע"מ נ' ט. ר. ניצבים חברה לבנין ופיתוח (1993) בע"מ, טרם פורסם.

[4]ע"א 5248/94 מדינת ישראל ואח' נ' קיבוץ עין גב, פ"ד נ' (1), בעמ' 284.

[5]ה.פ. 1678/92 [ת"א] פרי תנובה בע"מ נ' ישרארון פוד בע"מ ואח', פדאור לא פורסם, 92 (3), 472.

[6]ע" 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט' (2) 265.

[7]ה.פ(ת"א) 1225/02 זיאד אחמד סעאדה נ' סלימאן אבו נג'מה