בוררות עסקית עם ערכאת ערעור: עידן חדש ויישומו במשפט

עו"ד רונן סטי, יו"ר (משותף) ועדת הגישור והבוררות

 

"ביום 12.11.08 נכנס לתוקפו חוק הבוררות (תיקון מס' 2), התשס"ט-2008…תיקון זה מהווה, ללא ספק, מפנה משמעותי באיזון הפנימי שהיה טמון עד כה במבנה חוק הבוררות במתכונתו המקורית, ובשיווי המשקל שיצר בין מידת החופש והגמישות שניתנו להליך הבוררות, לבין מידת הפיקוח השיפוטי המופעל על מהלכי הבוררות ופסק הבוררות. איזון זה נשתנה היום לאור האפשרות לקיים, בתנאים מסויימים, הליך ערעורי על פסק הבורר, בין בפני בורר, ובין בפני בית המשפט. התיקון לחוק מרחיב את יריעת הפיקוח וההתערבות השיפוטית על הליכי הבוררות, ומצמצם את חופש ההכרעה והגמישות שאפיינו מנגנון הכרעה זה על-פי החוק במקורו."

מפי כב' השופטת א. פורקצ'יה, רע"א 8941/06 עירית חיפה ואח' נ' ב. מ כרפיס דדו בע"מ [פורסם בנבו] (הדגשה בקו תחתי נערכה על ידי המחבר ר.ס).

 

מהו שיווי המשקל החדש?

מה תפקידם של קהילות המשפט והעסקים ביצירתו?

 

אנו מצויים בפתחה של מהפיכת הבוררות העסקית בישראל. הצלחתה אינה מובטחת. היא תלויה בהטעמתו ויישומו של תיקון מס' 2 לחוק הבוררות משנת 2008. לכאורה, קיימת אחדות אינטרסים בין קהילת השיפוט, עורכי הדין ואנשי העסקים. עדיפות הכרעתו של סכסוך עסקי בבוררות במקום בבית המשפט עשויה להיות לטובת כולם. בפועל, רק מאמץ משותף יניב תוצאה זו. לא די במקרה זה להביט על השינוי, יש לפעול למימושו.

 מנקודת מבט עסקית

אנשי עסקים מעוניינים במקרים רבים בבירור מהיר, יסודי וקבלת "יומם" המלא להשמעת עמדתם בסכסוך טרם פתרונו. במשך שנים הם נרתעו מהליך הבוררות. הסיבה המרכזית היתה העדרה של ערכאת ערעור מהותית. זו, הוסדרה בתיקון לחוק המאפשר לאיש העסקים לבחור בין מסלול ערעור בזכות לפי סעיף 21א לחוק בפני בורר, או מותב בוררים נוסף ובין מסלול ערעור ברשות בהתאם להוראות סעיף 29ב לחוק הבוררות.

אין כמו בפרשת אלי ארוך וכלל פיננסים בטוחה כדי להדגים את התוצאות הקשות בהעדרה של חובת נימוק ויישומה של ערכאת ערעור הסכמית. הייתכן כי סכסוך עסקי מורכב שכזה יבורר בהליך בוררות המסתיים בהכרעה קצרה ובלתי מנומקת?! התוצאה של הליך בוררות זה היתה הרת אסון לתחום והתפתחותו. האשמה נפלה כל כולה על הליך הבוררות ותנאיו. ואולם, רצוי לציין כי אם היו מתעקשים היום הצדדים בפרשת אלי ארוך לקיים הליך דומה היה הדבר אפשרי. אלא שעתה האשמה היתה נופלת על כתפיהם. עתה יש בידם לקיים הליך זה בדרך המחייבת, כברירת מחדל, נימוק מוסדר של הכרעת הבורר. בידם גם לכונן, תוך אימוץ תוספת קלה להסכם הבוררות, ערכאת ערעור מהותית. אם כך, קהילת העסקים היום עשויה ליהנות מהליך יעיל ואיכותי ופתרון סכסוכים מסחריים.

מנקודת מבט משפטית

עורכי הדין מצויים כיום בפני זכות הבחירה: להמשיך ולבקר את המצב בבתי המשפט, או לפתור את הסכסוכים של לקוחותיהם בהליכי בוררות מתקדמים הכוללים ערכאת ערעור. העומס השיפוטי יוצר תהליכים ותוצאות הפוגעים באמון ציבור זה במערכת בתי המשפט. מערכת זו הנה נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי. פשרה ב"כח" מחוסר זמן בהיכל המשפט מביכה את המערכת. במובן זה קיים תפקיד חשוב מאד להליכי הגישור והבוררות כהליכים לפתרון סכסוכים והכרעתם. ואולם, חשיבות לחוד ונקיטת פעולה לחוד. בלא המלצה של עורך הדין למרשו לפנות לבוררות, לא תהיה בוררות. אם עורכי הדין ימשיכו לפנות לבתי המשפט לשם פתרון סכסוכים עסקיים לא ישתנה המצב במערכת בתי המשפט. אם סעיף יישוב הסכסוכים בחוזה המסחרי יפנה את הצדדים לבית המשפט המוסמך, חזקה היא כי לא יציע עורך דין לחברו לפנות לגישור או לבוררות.

ישנם עורכי דין המבקרים את התיקון לחוק הבוררות וטוענים כי המלאכה אינה שלמה. הסיבה לדידם הנה כי סמכות הערעור לא נמסרה לבתי המשפט, למעט מקרים קיצוניים במסלול בר"ע. לכאורה, תיקון ברוח זו היה מאפשר את בירור הסכסוך בערכאת "שלום" בפני בורר ולפי צורך היה מתקיים הליך ערעור בפני שופט. טיעון זה ראוי לביקורת. מתברר כי בעל הדין הישראלי הנו אחד מבעלי הדין המתדיינים ביותר בעולם. במחקר השוואתי שהוזמן על ידי מנהל בתי המשפט לפני מספר שנים נמצא כי ישראל מובילה בבחינת היחס בין מספר התושבים ומספר התיקים בבתי המשפט. במחקר זה נבדקו מדינות כאיטליה, אנגליה וווילס, ספרד, בלגיה, גרמניה, אוסטרליה, ניו זילנד ועוד. אנו עדים זה שנים להליך של משפטיזציה בתחומי חיים רבים. האם אנו מעוניינים ליצור גם תהליך דומה בתחום הבוררות? הקניית סמכות לבתי המשפט לשבת כערכאת ערעור בזכות עלול ליצור עומס חדש של תיקי ערעור בבוררות. והנה, שוב נכנסנו ללוח זמנים שונה מציפיות הצדדים. זאת ועוד, ערעור בזכות לבית המשפט מחייב קיום הליך בוררות המבוסס לכל הפחות על הדין המהותי. ואם כבר בזאת נתברכנו הרי ניתן לשער כי השלמת "הקפיצה" וחיוב הבורר לסדרי הדין וכללי הראיות הנהוגים בבתי המשפט תהיה קצרה. הבוררות אינה בית משפט פרטי. היא הליך שיפוטי פרטי להכרעה בסכסוכים. ההבדל בין השניים חשוב ומהותי. הבוררות אינה  צריכה לחקות את בית המשפט. היא צריכה להוות תחליף עדיף, ככל שמדובר בפתרון מקומי של סכסוכים בתחומים מסוימים. היא אינה תחליף לבתי המשפט בישראל ואין לשאוף כלל בכיוון זה. עליה לתת מענה למגזר הפרטי, לשחרר בו עכבות ועיכובים רבים הנוצרים בשעת סכסוך ולסייע בהתפתחותו של מגזר זה. האם ברצוננו להסתפק בבחינה ערעורית צרה הנהוגה בבית המשפט? בעוד הליך הערעור בבית המשפט מבקר את שיקול הדעת המשפטי של השופט, מציע מסלול הערעור בזכות, בסעיף 21א לחוק הבוררות, בחינה רחבה מכך. עילה זו מאפשרת בחינה של הפעלת שיקול דעתו של הבורר במבחני סבירות שונים. לכך ישנה משמעות רבה דווקא בהליכי בוררות בהם משוחרר הבורר מכבלי הדין המהותי. אם הבורר טעה טעות מהותית ו"קרא" באופן מוטעה את מפת הסכסוך או שיצא מגבולות ההיגיון הבריא – דווקא אז יש בידינו את הזכות לערער ולתקן את הנדרש. האין זאת כל מבוקשו של עורך הדין המבקש "דין צדק" עבור מרשו בהליך משפטי? ראוי להשלים בנקודה זו ולציין כי בידי עורכי הדין לקיים הליכי בוררות הנותנים מענה מלא ללקוחותיהם תוך התאמת תנאי הבוררות לסכסוך המסחרי ובעלי הדין הספציפיים. בכלל זאת בידיהם להחליט איזו ערכאת ערעור עדיפה, לייעל את הליכי הדיון ולשלב בתבונה בין הליכי בוררות ויישוב סכסוכים אחרים באמצעות הליכי פס"ח (פתרון סכסוכים חכם) מגוונים. אם כן, הליך הבוררות עשוי לתת מענה גם לעורכי הדין.

 

קריאה לשר המשפטים ומנהל בתי המשפט

הצלחתו של הליך הבוררות תלויה רבות בקהילת השיפוט בישראל. אין לי אלא לקרוא לשר המשפטים ולמנהל בתי המשפט לעודד נמרצות את השופטות והשופטים המוכשרים להמליץ בפני בעלי דין לפנות לבוררות. ביום 12.10.09 הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיה חדה המאפשרת למדינה כבעל דין לפנות להליכי בוררות. המדינה הצביעה ברגליים והצהירה כי הליך הבוררות נתפס כהליך חיובי. בזאת לא די. על בתי המשפט לפתוח בפני הצדדים בשלב הליכי קדם המשפט הזדמנות זו. עליהם להיות שגרירים שלה. קרוב לוודאי כי "פיילוט" מסוג זה בתיקים מסחריים יניב תוצאות. אם הצדדים כל כך רוצים את עינו הבוחנת של בית המשפט הרי במילא תעמוד לרשותם ההזדמנות לחזור אליו בהליך בר"ע דרך סעיף 29 ב לחוק. זה המקום להדגיש כי ראוי שמסלול זה יזכה לפרשנות רחבה שאם לא כן הוא ייתפס כ"אות מתה". בעלי דין ועורכי דינם קשובים למוצא פיו של השופט בכלל ובפתח הדיונים בשלב הקדם משפט בפרט. הכוונה נכונה תיצור ברב המקרים הסכמה. נוסחת הבוררות תיקבע בפרוטוקול הדיון. הליך הבוררות יפתור את הסכסוך. לעומת זאת, במצב בו השופט יסתפק בניהול המשפט יוותר על ההזדמנות לפתרונו של הסכסוך בבוררות מחוץ לכתליו וחבל. חשוב להדגיש כי הפניה לבתי המשפט נעשית ברב המקרים כעניין של "מנטרה" החוזרת על עצמה ושורשיה עמוקים בשנים. מי שרוצה שינוי חייב לגרום לו. גם חוק הבוררות לא היה עובר שינוי אלמלא היתה הצעת חוק ורעיון לתיקונו. על בתי המשפט מוטלת משימה לאומית של פתרון סכסוכים בתחומים שונים ואין מי ש"יעשה את העבודה במקומם". כך לדוגמה, עינוי דין, או דחיית הקץ בסכסוכים פליליים פוגעת במרקם החברה הישראלית ובביטחון האישי של כל אחד מאזרחיה של המדינה. הבוררות לא תטפל בסכסוכים אלה אך היא עשויה לתרום לשחרור כבלי בתי המשפט לשם כך. הבוררות אינה ברת חיים, אלא אם כן נתגייס כולנו לשם כך. במציאות בה עומס השיפוטי הנו חלק מן המציאות יש תפקיד מכריע  למנהיגות משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט. הצלחתם במימושו תשנה את מפת העומס על בתי המשפט בישראל.

 

סוף דבר

סוף דבר מחייב התייחסות לתפקידה של לשכת עורכי הדין בישראל. מספר עורכי הדין בישראל עומד על כ – 50,000 לערך. הגידול במספר עורכי הדין במחוזותינו חסר תקדים במבחן בינ"ל. לפני כ – 5 שנים לערך עמד מספר הבוררים אשר מונו על ידי ראש הלשכה ויו"ר מחוז ת"א על מאות בודדות. זהו גרגיר בים של מאות אלפי סכסוכים. לכן, תפקידנו בטיפוח, פיתוח ומיצוב הליך הבוררות כהליך מקצועי, הנו קריטי. לעניין זה המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין לא יימדד במספר הבוררים. קרוב לוודאי כי על שורותיו של מוסד זה יימנו אלפי בוררים. מבחנו יהא  באיכות הבוררות. הכל מתחיל בבחירת בורר מקצועי וראוי. שילוב של כל המערכות יחדיו עשוי ליצור מהפיכה מוצלחת של הבוררות בישראל. לקיחת אחריות הנה חובה. אי לכך אני רואה לנו בלשכת עורכי הדין בכלל וכבעל תפקיד בה בפרט חובה לעשות את המיטב לשם יישומה של מהפיכת הבוררות העסקית בישראל. אפשר גם אחרת וזו העת לכך.