בוררות עסקית:צפירת הרגעה לבוררים

בוררות עסקית: צפירת הרגעה לבוררים

מאת: עו"ד רונן סטי, רונן סטי ושות' משרד עו"ד בוררות ויישוב סכסוכים[1]

אם מישהו סבר כי פרשת ליברמן בה ניתן פסק דינו המהפכני של השופט דנציגר ביום 5.12.2010 בבית המשפט העליון שהפך "לקוד דנציגר לבוררים" תגרום למהפכה בגישת העליון לביטול פסקי בוררות, טעות מונחת בפניו.

בפס"ד ליברמן מ-2010 התווה השופט דנציגר כללי אתיקה חדשים ונוקשים ביותר, בנוגע לחובות גילוי נאות הן של הבורר והן של הצדדים באשר להיכרות או חשש לניגוד אינטרסים, עד כי הפרתם יכולה אף להביא לתביעות כנגד בוררים. פס"ד זה יצר רף גבוה במיוחד בפני העומדים בראש משרדי עו"ד מכובדים אך מתקשים לעמוד בהיקף חובת הגילוי הנאות הרחב, אם ברצונם להיות בוררים.

ביום 13.12.11 הכריע השופט רובינשטיין כי אין לבטל את פסק הבוררות שניתן בפרשת אלרוב נדל"ן והילטון ישראל ע"י הבורר ד"ר, עו"ד ישראל לשם ממשרד עוה"ד מיתר ליקוורניק. מדובר בסכסוך שפרץ בין הצדדים בנוגע לקיומם והפרתם של הסכמי ניהול מלון, הממוקם בירושלים במתחם ממילא שבבעלות אלרוב. הבורר הכריע בסופו של דבר כי אלרוב ביטלה את הסכמי הניהול וסילקה את הילטון מן המלון בניגוד לדין, תוך הפרתם היסודית של הסכמים שונים.

אלא שפסק הבוררות לא סיים את הסכסוך. משלא הסכימו הצדדים על קביעתה של ערכאת ערעור הרי במקום לתקוף טעויות בפסק, אם היו כאלה, נותרה רק דרך אחת והיא מציאת פגמים בניהול ההליך. ה"חיפוש" אחר מידע שכזה הוביל לטענה לביטול פסק הבוררות לאחר שנודע לאלרוב כי שותף במשרד הבורר ייצג בנק אמריקני שעמד בראש קונסורציום של מלווים אשר מימנו בעבור קרן אמריקנית את רכישת השליטה ברשת הילטון הבינלאומית. הייצוג שניתן על ידי משרד הבורר התמקד ברישום שעבודים בישראל, בין היתר, על נכסים ומניות של הילטון לשם הבטחת החוב של הקרן לאותו בנק.

זה לא עזר. השופט רובינשטיין בחן את הטענה ב"גובה העיניים" תוך שהוא קובע שהקשר היה רחוק. במקום בו ידוע שבכפר הגלובאלי של היום כבר ניתן לקשר בין כל שני אנשים

 

אקראיים בעולם באמצעות מתווכים ספורים. הדברים האלה נכונים במיוחד "במדינה קטנה כמו ישראל בה יתכנו היכרויות רבות בין אישיות ובין עסקיות, ועל אחת כמה וכמה כאשר מעורבים משרדי עורכי דין גדולים המונים מאות עורכי דין וחברות עסקיות גדולות בעלות היקף פעילות רחב." לכן, גם אם על הבורר היה לגלות קשר אפשרי זה, כעולה מפסק הדין שנתן השופט דנציגר בפרשת ליברמן, הרי באי הגילוי, אין כדי להעמיד עילה בדבר ביטול פסק הבוררות.

הדברים האלה חשובים ביותר שכן בפסק הדין בפרשת ליברמן הורחבה חובת הגילוי עד כי נראה שמשרד עורכי דין ישראלי גדול לא יוכל להציע שרותי בוררות, אלא אם כן יקיים תחקיר של ממש לצדדים ולחברות קשורות ושלובות למיניהם. במקרים מסוימים אף רשלנות בורר יכולה להביא לתביעה כנגדו.

לעומת זאת, בפרשת הילטון השמיע השופט רובינשטיין צפירת הרגעה לבוררים וקבע כי הדברים ייבחנו לגופו של עניין תוך שמי שמבקש לבטל פסק בוררות לא יוכל להסתפק בהבאת מידע, אלא יצטרך גם להראות עיוות דין ולהוכיח באופן סביר דבר קיומו של משוא פנים. קביעה זו מחייבת לדעתי לשנות את נוסח סעיפי הבוררות בהסכמים מסחריים בהתאם שכן ברור כיום כי עילת ביטול בנוסח הבאת מידע המתברר על ידי הצד המפסיד אחר מתן פסק הבוררות לא תביא את התוצאה המבוקשת בדמות ביטול פסק הבוררות.

מכאן יש להפיק שני לקחים נוספים: האחד, צדדים הרוצים ביקורת רצינית על פסק הבוררות חייבים לכלול ערכאת ערעור, בין אם בפני בורר ובין אם בפני בית המשפט ברשות לפי תיקון מס' 2 לחוק הבוררות. השני, ניתן להסכים בתחילת הבוררות על מתן הצהרה מטעם הבוררות ו/או הצדדים בדבר העדר ניגוד עניינים, אי תלות ועצמאות, דבר המקובל במוסדות בוררות מובילים.

 

[1]רונן סטי ושות', משרד עו"ד בוררות ויישוב סכסוכים העוסק בתחום המסחרי ומתמחה בפתרון סכסוכים משפטיים,בין אם תוך ניהול ובין באמצעות הליכי בוררות, מו"מ וגישור משפטי.

web: setty-law.com, Email: ronen@setty-law.com.