בוררות בסכסוכי משפחה עסקיים

עו"ד רונן סטי ועו"ד ישראל שמעוני


בית המשפט לענייני משפחה ותפקידו

בשנת 1995 הוקם בית המשפט לענייני משפחה, באמצעות חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן – "החוק"). כעולה מדברי ההסבר לחוק וכן מהפסיקה שדנה בנושא, התכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה נעוצה בתפיסה המבקשת לרכז בערכאה מקצועית אחת את מכלול המחלוקות שבין בני המשפחה. ריכוז זה יאפשר לרדת, באמצעות גופי ייעוץ שונים, לשורשיה של המחלוקת, ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות שבין בני המשפחה.

ביום 1.7.96 נכנס לתוקפו צו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו 1996. סעיף 1 לצו זה קובע כי:

"התובענות המוגשות לבית המשפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח – 1968, שנושאן ענייני משפחה כמשמעותם בחוק, יידונו בבית המשפט לענייני משפחה."

בוררות בעסקים משפחתיים – למי הסמכות?

השאלה הנשאלת מתי יש להפנות את התובענות המוגשות לפי חוק הבוררות לבית המשפט לענייני משפחה ומתי יש להפנותן לבתי משפט אחרים. הביטוי "ענייני משפחה" הנו ביטוי בעל רקמה פתוחה. בעוד המשפחה בהגדרתה הצרה מתמקדת ביחסים אישיים בין בני המשפחה הרי קיימות משפחות המקיימות עסקים משפחתיים המעסיקים מאות עובדים, שותפויות משפחתיות במקרקעין ובעסקים וכיו"ב מקרים בהם קיים היבט מסחרי רב ועיקרי.

לענייננו מתעוררות שתי שאלות חשובות:

  1. היה ויתגלע סכסוך עסקי בין בני המשפחה – למי הסכמות לדון בו, האם לבתי-המשפט האזרחיים (שלום ומחוזי) או לבית המשפט לענייני משפחה?
  1. היה ובחרו בני המשפחה לפתור את הסכסוך ביניהם בהליך בוררות – למי הסכמות לדון בתובעות המוגשות לבית המשפט בקשר עם הליך הבוררות, האם לבית המשפט האזרחי (שלום או מחוזי לפי העניין) או לבית המשפט לענייני משפחה?

לשאלות אלה משמעות מכרעת שכן בחירת בית המשפט המתאים עשויה לחסוך עלויות ניהול הליכים בערכה הלא נכונה, מה גם שהדבר כרוך בזמן יקר.

פסיקת בית המשפט העליון בפרשת חבס

בית המשפט העליון דן בפסק הדין בעניין חבס[1]בשאלת מאפייני התובענה "שעילתה סכסוך בתוך המשפט" המסורה לסמכות בית המשפט לענייני משפחה. בעניין זה דובר בסכסוך אשר הצדדים לו הינם אב ובנו השולטים ב – 2 חברות. על-פי תקנון אחת החברות ממונים מנהלי החברה על-ידי בעלי המניות. מכח הוראה זו מונו האב ובנו כדירקטורים בחברה. לעומת זאת, קובע תקנון החברה השניה בה שולטים השניים כי הדירקטורים יבחרים על-ידי האסיפה הכללית של בעלי המניות. ואכן, האסיפה הכללית בחרה בהם כדירקטורים בחברה זו. שניהם גם החזיקו זכויות חתימה בחברות אלו. כאשר שהה הבן בחו"ל התקיימה ישיבת דירקטוריון ב – 2 החברות. בישיבה זו הוחלט כי:

  1. האב יהא בעל זכות החתימה היחיד ב – 2 החברות.
  2. נשללה מן הבן הסמכות לייצג חברות אלו.
  3. הבן אף הועבר מכהונתו כדירקטור בחברה השניה.
  4. אשת האב (שאינה אמו של הבן) מונתה כדירקטורית בחברה הראשונה.
  5. בנוסף לכל אלו הופסקה עבודת אשתו של הבן בחברה הראשונה.

הצדדים לדיון בבית המשפט העליון הינם הבן, האב, אשת האב ו – 2 החברות. בנסיבות העניין פנה הבן לבית המשפט המחוזי בבקשה להצהיר כי החלטות הדירקטוריון ב – 2 החברות בטלוןת. כב' השופט קלינג החליט בין היתר כי הסמכות לדון בסכסוך נתונה לבית המשפט לענייני משפחה ועל רקע זאת הוגש הערעור בו נטען כי המסכות נתונה לבית המשפט המחוזי הואיל ומדובר בחילוקי דעות עסקיים שעילתם בדיני חברות.

בית המשפט העליון דן בסוגייה חשובה זו ופסק כי אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא התשובה לשאלה האם הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. ברי, כי פסיקה זו מותירה בידי בית המשפט מרחב הכרעה התלוי בכל מקרה לגופו על-פי התרשמותו של בית המשפט היה ובין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת סמכותו.

כב' נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק מנתח את כללי הסמכות על-פי סעיף 3 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה הקובע כי ענייני משפחה יידונו בבית המשפט לענייני משפחה; על מנת שתובענה אזרחית רגילה תבוא בשעריו של בית המשפט לענייני משפחה, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים:

א.המדובר בתובענה "בין אדם לבין בן משפחתו" (הגדרת "בן משפחה כוללת משפחה קרובה).

ב. המדובר בתובענה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" ובלשון סעיף 2 להגדרת "ענייני משפחה":

"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא."

התנאי השני הוא התנאי הבעייתי מאחר והדיבור "סכסוך בתוך המשפחה" מאפשר פרשנות מגוונת התלויה בכל מקרה ומקרה. הואיל ואמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש של עילת התביעה נמסר העניין למעשה לשיקול דעת רחב של כל שופט ושופט.

למבחן זה יצויין כי המונח "עילתה" הקבוע בחוק פורש שלא על דרכו המשפטית הרגילה אלא מצויין נשיא בית המשפט עליון כי "הדיבור "עילה" בהקשר זה משמעותו קיומו של קשר בין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי. תובענה אזרחית עילתה בסכסוך בתוך המשפחה אם סיבת הסכסוך או מקורו הם ביחסי משפחה."[2]

הלכת חבס – קושי במבחן היישום

כך, לדוגמא, החל הליך משפט בין "מצפה הימים" בע"מ לבין צדוק חזן ואח' בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני כב' השופט יצחק כהן על דרך של המרצת פתיחה[3]. בהליך זה נתבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי הקובע את זכאותה של מצפה הימים להרשם כבעלת הזכויות הבלעדיות בשטח של 32 דונם מסוים.

הואיל ובעל המניות במצפה הימים והמשיב הנם אחים נדרש בית המשפט להכריע בשאלת הסמכות, האם לבית המשפט המחוזי או לבית המשפט לענייני משפחה. השאלה המשפטית אשר עמדה למבחן הנה האם המשיבים רכשו בנאמנות עבור מפצה הימים את הנכס שבמחלוקת או שמא נעשה הדבר על-מנת לרשום את השטח עבור עצמם.

בית המשפט פוסק כי:

"על אף שהבעלים של המבקשת (מפצה הימים י.ש – ר.ס ) והמשיב 1 הינם אחים, הסכסוך ביניהם הנו עסקי, כלכלי, קנייני ולא משפחתי, ההסכם שנכרת בין הצדדים אינו מצביע שנחתם על רקע יחסי משפחה ככאלה בין הצדדים למחלוקת ועילתו, כפי שנאמר, היא עסקית ואין היא נובעת ככזו מעצם היותם של הצדדים אחים זה לזה."

משכך, נותרו הדיון וההכרעה בבית המשפט המחוזי.ואולם, עיון בפסק-הדין אשר ניתן על-ידי כב' השופט אברהם אברהם[4]כ – 3 שנים אחר-כך מלמד כי דווקא המניעים של הסכסוך היו גם היון היחסים המשפחתיים וכך פותח בית המשפט הנכבד את דבריו:

"התובענה שהונחה על שולחני היא פרק אחד מ – נ' פרקים אחדים בסכסוך המר ורב השנים שנתגלע בין שני אחים, ה"ה סמי וצדיק חזן …תובענתנו עניינה קרקע פלונית, ששני האחים טוענים לזכות בה. הובא לאוזניי, כי הסכסוך בין השניים, על פרקיו האחים, והם בעיקרם סכסוכים כספיים, הובא בפני בתי שמפט שונים. על רקע הסכסוך בכללו יש לראות גם את המחלוקת, המצומצמת יחסית, שהובאה להכרעתי."

ההשוואה הנ"ל מלמדת על הבעייתיות הקיימת במבחן הכללי שנפסק בבית-המשפט העליון שכן לאו דווקא מאור העיניים בתחילת הדרך ילמד על המשכו. במצב דברים זה בו חיי הסכסוך מורכבים נוצר מצב של חוסר וודאות בדבר הכתובת הנכונה או הכתובת שתיקבע על-ידי בית המשפט לסכסוך העסקי המשפחתי.

התשובה לכך, לדעתנו, הנה כי דווקא הליך הבוררות המקצועי יכול לרכז באופן מסודר ומוסדר, רחוק מזרקורי התקשורת ותוך שמירת פרטיות הצדדים את הסכסוכים המשפחתיים-עסקיים.

מ"אדם" נגד משפחתו – לתאגיד ו"משפחתו"

כב' השופט יצחק כהן התייחס בעניין "מצפה הימים" לתנאי הראשון הנדרש לשם כניסה לבית המשפט לענייני משפחה והוא: תובענה של אדם כנגד משפחתו.

במקרה שלפנינו המבקשת הנה תאגיד בית המשפט נזקק לצורך זה לסעיף 4 לחוק הפרשנות[5], הקובע כי:

"מקום שמדובר באדם – אף חבר בני אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד."

בדרך זו מסיק בית המשפט כי ניתן להפנות לבית המשפט לענייני משפחה סכסוכים בין תאגידים לבני משפחה כאשר מדובר למעשה בקרבה בין בעלי המניות בתאגיד לבין אחרים. גישה זו עשויה להפנות סוגיות כבדות בדיני חברות לבתי המשפט לענייני משפחה הואיל ומדובר ביחסים משפחתיים. השאלה הנשאלת היא האם זו היא מטרת המחוקק וכן הבנה כי בית המשפט לענייני משפחה יידרש להבנת סוגיות אלו ברמה הנדרשת מאת השופטים בבתי המשפט המחוזיים.

פסיקת כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל בסוגיה זו

אל מול פסיקה זו ,ניתנה לאחרונה פסיקה סותרת מאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב[6]. כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל בהחלטתו בעניין זה קבע ביושבו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, כי פירושו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בעניין מצפה הימים הנ"ל, איננו מתקבל על דעתו, וכי לא ניתן לקבוע כי תאגיד ייחשב משפחה וכי אדם יראה בתאגיד את משפחתו. (על החלטה זו הגיש משרד עוה"ד שמעוני ושות' ערעור, אשר ידון בחודש אוקטובר 2004).

הסיבה לכך היא שבלשון בני אדם ועל פי תכלית החקיקה, לא ניתן לקבוע כי תאגיד יחשב משפחה וכי אדם יראה בתאגיד את משפחתו. צירופם של תאגידים לסכסוך מעיד על אופי מסחרי של המקרה בעוד שהמחוקק התכוון לכך שהחוק יחול על סכסוכים ישירים בין בני משפחה ולא על סכסוכים באמצעות תאגידים. אומנם נטען כי במקרה זה התאגידים הוקמו משיקולי מס, אולם עצם הקמתם וחתימתם על הסכמים אשר מעוררים את הצורך למעורבותם הישירה של התאגידים דווקא במחלוקת, אינה מאפשרת לקבוע כי הסמכות במקרה זה היא לבית המשפט הנכבד לענייני משפחה.

בוררות משפחתית-עסקית: בית המשפט המפנה הוא בית המשפט המוסמך

בית המשפט העליון נדרש בסכסוך האחים ברוסילובסקי לדיון ספציפי בצו בית המשפט לענייני משפחה (בסוררות בענייני משפחה), התשנ"ו – 1996 אשר קובע כאמור כי התובענות המוגשות לבית המשפט לפי חוק הבוררות שנושאן ענייני משפחה כמשמעותם בחוק יידונו בבית המשפט לענייני משפחה.

במקרה זה דובר על מחלוקת בדבר חלוקת עיזבון בהתאם לצוואה. הואיל וההליכים המשפטיים החלו עוד בשנת 1994 הרי שטרם הוקם בית המשפט לענייני משפחה והפניה נערכה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הפנה הסכסוך לבית המשפט השלום. האחרון, בהסכמת הצדדים הפנה הסכסוך להליך בוררות בהתאם לסמכותו בסעיף 79ב' לחוק בתי המשפט.

לאחר מתן פסק הבוררות ועל יסוד הצו בדבר סמכות בית המשפט לענייני משפחה נטען כי לבית המשפט השלום לא היתה סמכות לאשר את פסק הבורר.

כב' שופט תיאודור אור פסק כי אמנם לפי סעיף 23 לחוק הבוררות מסורה הסמכות לאישור פסק בורר לבית המשפט המחוזי ואולם לכלל זה יש חריג בסעיף 79ב (ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984 הקובע כי:

"הוראות חוק הבוררות, תשכ"ח – 1968, יחולו על בוררות לפי סעיף זה: אולם "בית המשפט" שבסעיף 1 לחוק האמור יהיה בית המשפט שהעביר את העניין לבוררות."

בית המשפט העליון עוד מציין כי הוראות חוק בתי המשפט גוברת על הוראת הצו שכן מדובר בחקיקה ראשית לעומת חקיקה משנה ואף מדובר בהוראה מיוחדת לעומת הדין הכללי בדבר סמכות שיפוט בענייני בוררות.

הוראה מיוחדת דומה להוראת הצו המסמיך את בתי המשפט לעניני משפחה לדון בענייני בוררות הנה הוראת סעיף 28 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969.

בסיום הדיון מציין בית המשפט כי לו היה נכנס בית המשפט לענייני משפחה לפעולה אם תחילת הסכסוך הרי שבמילא הסמכות לדון בסכסוך היתה נתונה לו, ומכללא היה גם דן בסוגיית אישור פסק הבורר.

סיכום ומסקנות

1. לנוכח אפשרות קיומה של מחלוקת בדבר שאלת סמכות בתי-המשפט לדון בסכסוכים עסקיים – משפחתיים עשוי הליך הבוררות לתת מענה מוסכם ומלא למחלוקת זו ולחסוך התדיינות מיותרת במערכת בתי-המשפט שעלולה לכרוך עמה הליכי ערעור.

2. להערכתנו, היה והצדדים בחרו לפתור את הסכסוך בהליך בוררות הם יכולים להגדיר בהסכם הבוררות את סמכותו של בית-המשפט אשר יידון בתובענות הנובעות מהליך הבוררות. קרוב לוודאי כי הסכמה זו תהא מקובלת על בית המשפט שייבחר. יש בה כדי די לקדם וודאות ולייתר התדיינות מיותרת ומייגעת בשאלת הסמכות במקום דיון לגופו של עניין.

3. בית-המשפט העליון קבע בפסק הדין בעניין חבס כי קיימי שני תנאים מצטברים לקביעת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון במחלוקת:

3.1. התובענה האזרחית תוגש על-ידי אדם או עיזבונו נגד בן משפחתו או נגד עיזבונו של בן משפחתו.

3.2. אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש של עילת התביעה.

4. הואיל וצו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו – 1996 מתייחס גוזר את סמכות בית המשפט לענייני משפחה על-פי קיומן של ענייני משפחה קיימת חשיבות לפסיקה הדנה בשאלת סמכותו של בית משפט זה, פסיקה בה קיים חוסר וודאות בשאלת יישומה.

5. הקונפליט העסקי:

5.1. משמעות הפסיקה – מבחן הסמכות שנקבע מעביר את הסמכות לבית המשפט לדיני משפחה להכריע בסוגיות עסקים סבוכות ומורכבות. מבחן הסמכות שנקבע מוכרע הרבה יותר על-פי מניעי הסכסוך, היינו, הגורמים המלבים ומסלימים אותו ופחות על-פי מהותו. במצב זה ייתכן מאד כי סכסוך עסקי המחייב דיון מעמיק בדיני חברות, כפי שהיה בעניין חבס, יוכרע בבית המשפט לענייני משפחה.

5.2. התוצאה העסקית – משפטית – יוצא, כי הערכאה המקצועית לענייני משפחה עשויה לדון בשאלות כחוקיות החלטות המתקבלות בדירקטוריון החברה, ניסיונות השתלטות למיניהם, חוקיות הזימונים לישיבות והרכבן ובמקרים אחרים בעושק המיעוט וכיו"ב. להערכתנו, הטלת כובד המשקל על בית המשפט לענייני משפחה להכריע בסוגיות עסקיות בעייתית מאד מאחר וקיימות ערכאות מקצועיות אחרות לדון ולהכריע במחלוקות אלו. התמחות בית המשפט לענייני המשפחה הנה בדיני משפחה.

5.3. הקופנליקט בקהילת העסקים – השאלה שתישאל מיועדת לקהילה העסקית – עד כמה מעוניינים חבריה כאשר מדובר בסכסוך עסקי המונע על-ידי בני המשפחה לפתור אותו בבית המשפט לענייני משפחה, להבדיל מערכאה המבינה היטב בדיני עסקים? עד כמה מעוניינים אנשי עסקים המנהלים עסקים משפחתיים לקחת את סיכון שאלת סמכות בתי-המשפט האזרחיים מול בית המשפט לענייני משפחה ולתת לו משקל מכריע בסכסוך המשפחתי-עסקי?

6. המבחן שנקבע בפסק הדין בעניין חבס הנו מבחן המבוסס על מניעי הסכסוך. יישומו של מבחן זה קשה עד מאד מאחר ובשלב תחילת ההתדיינות לא צפים מניעים אלה באופן ברור. נכון כי קריאת כתבי הטענות מלמדת עליהם אך פרשת מצפה הימים מלמדת על המרחק האפשרי בין שלב ההכרעה בשאלת הסמכות לבין הכרעת הדין אשר כיוונה למערכת היחסים בין האחים אשר הביאה הסכסוך בפני בית המשפט ובתי משפט נוספים.

7. להערכתנו המסקנה העיקרית הנה כי במצב הפסיקה הקיים עדיפה הפנייה בסכסוכים עסקיים – משפחתיים להליך בוררות פרטי בהסכמה והרחק מהזרקורים על-פני ניהול ריב סמכויות מיותר במערכת בתי המשפט הציבורית.

 

8. סיכום סוגיית הסמכות לדון בתובענות הנוגעות להליכי בוררות:

8.1. העיקרון הכללי: היה ומדובר בתובענות המוגשות בענייני משפחה הם יידונו בבית המשפט לענייני משפחה.

8.2. ואולם, יכול ועל-פי הפסיקה הקיימת כי תיערך הבחנה בין סכסוכים עסקיים אשר ביסודם עומדים יחסים משפחתיים עכורים – אלו יידונו בבית המשפט לענייני משפחה.

8.3. לעומת זאת, סכסוכים עסקיים אשר ביסודם עומדות מחלוקות עסקיות – יידונו בבית משפט אזרחי, וככלל הוא בית המשפט המחוזי.

8.4. לכן, מצאנו לנכון להמליץ כי הצדדים יסכמו את שאלת הסמכות כבר בהסכם הבוררות ביניהם כדי לחסוך דיון בהתנגדויות שלא לצורך בשאלת הסמכות לאור הפסיקה שנותחה במאמר זה.

8.5. וודאות מלאה קיימת כאשר מדובר בבוררות אשר הופנתה מבית משפט מסוים על-פי סעיף 79ב' לחוק בתי-המשפט. במקרה זה קונה לו בית המשפט זכות לטיפול בתובענות הקשורות בהליך הבוררות, לרבות בקשה לאישור פסק-הבורר.



[1]רע"א 6558/99 נחום חבס ואח' נ' דין חבס, פ"ד נד' (4) 337

[2]שם, בעמ' 343. כמו-כן ראה בר"ע 14/96 (ת"א) פלונית נ' אלמונית, פ"ד נו' (3), 173 בדברי כב' סגן נשיא ח' פורת.

[3]ה.פ 476/97 "מצפה הימים" בע"מ נ' צדיק חזן ואח' [פדאור (לא פורסם) 98 (6) 506]

[4]ת.א 476/97 מצפה הימים (1983) בע"מ נ' צדיק חזן נ' צדיק חזן ודבורה חזן: יצויין כי בית המשפט מדגיש בתיאור המחלוקת כי התביעה החלה כהמרצת פתיחה ועברה אחר-כך ל"פסים רגילים" של תביעה.

[5]התשמ"א – 1981.

[6]בש"א 6980/04, טרם פורסם.